יצחק גנוז

יצחק גנוז (נולד ב-1927) הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. עורך כתב העת ידע-עם, במה לפולקלור יהודי.

דברי המגיד מדובנא בין משל לסיפורי עם

יצחק גנוז

המגיד מדובּנא, ר' יעקב קראנץ, היה האב הרוחני של המגידים. הוא הטביע את חותמו במאה השמונה-עשרה, במאה התשע-עשרה ובהתחלת המאה העשרים בתחומי ליטא המורחבת. משליו-שיחותיו הושמעו בקהילות ישראל גם מעבר לאזור נדודיו והם פולין, אוקראינה, גרמניה, רומניה, הונגריה, ועוד.

חידושו העיקרי בפישוט המרכיבים השונים של הדרשה: משל, דימוי וסיפור. תיאוריו הרֵאליים נשאבים מהחיים ומההווי של העיירה היהודית בתקופתו, מצטיינים בערכי מוסר ובמידות טובות וכל זה בתכנים עממיים חדשים הרחוקים מהפלפול ומהחריפות. מורגשת בהם נימה אופטימית מחייבת חיים ועידוד, הדרכה, פיקחות בהוויות העולם והבעת תקווה לעתיד טוב יותר. במישרין ובעקיפין הייתה לו השפעה על ספרות יידיש שהחלה לקרום עור וגידים מתוך הרקמה של העברי-טייטש.

תקופתו, אמצע המאה השמונה-עשרה ואילך, מתאפיינת מחד גיסא בהתחלת ההתכווצות ושקיעת היידיש במערב אירופה, ומאידך גיסא בגידולה והתפשטותה במזרח אירופה, ומשם, לאחר מכן, במדינות ההגירה צפון אמריקה ודרומה, ארץ ישראל, דרום אפריקה ואוסטרליה. היידיש של מזרח אירופה משתחררת בהדרגה מהיידיש המערבית.

הספרות העממית ברוּבּהּ הגדול יונקת מוטיבים של סיפורי האגדה והמדרש, ולפני המגיד פרושׂים אלה ואלה. האגדות המדרשים והמציאות היום-יומית שבה הוא חי ובה רוחש קיומו של קהל מאזיניו. מזה ומזה נרקם הסיפור החסידי והמשל בפי המגידים, המוגש לנו על תכונותיו הסגנוניות ומגמתן המוסרית-חינוכית.

סיפוריו ומשליו מתאפיינים בחכמה יהודית ואפילו בהומור. הם מתובלים בענייני דיומא עם עקרונות נצח מפּרשת השבוע. נפוצו בתפוצות ישראל בנוסחים שונים והפכו לפולקלור. היצירה היהודית העממית היא שהזינתם. לפיכך קיימים משלים וסיפורים שמייחסים אותם למגיד מדובנא אך גם לאחרים. "דער דובּנער ברענגט א משל". הדובּנאי מביא משל. או "ווי זאָגט דער דובנער". איך אומר הדובּנאי. עצם הדבר הזה העניק לאישיותו דמות עממית, אהובה, מקובלת ונערצת. הדרשן או המגיד מהווים חלק ממסורת ארוכה של מספרי סיפורים שהם דידקטיים ואסתטיים ונושאים בחוּבּם מוסר השכל. כשנתבקש: ילמדנו רבנו "ספר משלי" אבל בלי משלים, הוא עונה במשל, סיפור עם קצר מהווי אותם הימים. והנמשל: "ספר משלי" בלא משלים כמחטים בלא נקבים.1

שאלו את הדובנאי: "למה אתה מדבר במשלים?" על כך הוא ענה: אסביר לכם את זה במשל…2

המשל, לא רק כמוסר השכל אך גם כיצירה קצרה הנושאת עִמהּ דברי נחמה, עידוד והתפרקות ממשא התלאות היום-יומי, ועניינוֹ גם בטבע האנושי האוניברסלי. כתב על כך סופר המשלים אליעזר שטיינבארג:3

"טרויעריק, קינדער, אוּף דער וועלט דער ברייטער, גראָמער!

ביטער! מיט א משל כאָטש זיך קוויקן לאָמיר".

בתרגומו של חנניה רייכמן:

"מה עצוב בעולמנו, שְׂבע הרוגז והקצף,

לפחות אחים נמתיקה במשל את מר העצב".

נשיאה השלישי של מדינת ישראל, זלמן שזר, בספרו "כוכבי בוקר"4 מספר על המגיד ממינסק אותו ראה ושמע בתקופת ילדותו, היא העשור האחרון של המאה התשע-עשרה. המקום, העיירה שטויבץ, לימים שטולפצי והיא ליטא-בילארוס בגאוגרפיה היהודית. המקום שבו נולד, גדל ופעל המגיד מדובנא.

הילד זלמן רובשוב שמע והתרשם מהמגיד ממינסק כתשעים וחמש שנה בערך לאחר פטירתו של הדובנאי (נפטר בשנת 1804). וכך מעלה שזר בזיכרונותיו את דמותם של המגידים:

     "….המחוננים הספורים ההם, אמני הלשון וכבירי הרגש ורבי המראות, מעצבי הדמות הנפשית של המוני שומעיהם, אשר הופעתו של כל אחד מהם הייתה מאורע עצום בעיירתי בעודי באִבּי. …

     ….וסיפור נשלב בסיפור ומשל במשל. והשפה עממית וציורית מתובלת בהרבה מלים רוסיות ובאמרי אנשי, ובביטויים וכחניים שנקלטו מייד לתוך החיים, הלכו ונחרזו בפי אנשי העיירה שנים רבות אחריו."

עיירת הולדתו ז'טל ואישיותו

המגיד מדובנא נולד בעיירה ז'טל בשנת 1740, באזור וילנה, כיום בילארוס. כמאה שנה לאחר מכן נולד בעיירה זו ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל החפץ חיים, מגדולי הפוסקים ומן המיוחדים שבצדיקי ישראל במאה התשע-עשרה–העשרים. אביו של המגיד הרב ר' זאב וואָלף קראנץ היה במאה השמונה-עשרה רבּהּ של ז'טל, ובנו חי בעיירה זו עד שנת 1758, כשעבר לעיירה מזריץ והוא בחור בן שמונה-עשרה.

בספר הזיכרון של ז'טל מציינים: נעשתה עוולה לעיירה ז'טל שאחד מטובי בניה שגדל בבתי המדרשים שלה כונה המגיד מדובנא ולא המגיד מז'טל.5

המגיד מדובנא היה למדן גדול, ראש ישיבה, יהודי חרד וכמאמר היידי "א גוואלדיק פרומער ייד". יהודי אדוק מאוד. הוא היה עטור בטלית ותפילין כל היום. כל לילה בשעת חצות היה בוכה בכי תמרורים על חורבן בית המקדש, על גלות ישראל ועל צרות העם. אך עם אדיקותו לא פסק לחבר ולספר את משליו וסיפוריו ובהם בלטה התייחסותו המתונה והעדינה להמוני העם. בדרשותיו מעולם לא הבהיל את שומעיו עם הגיהינום. על קשריו הידידותיים והלבביים עם הגאון מוִילנה סוּפּר רבות. הוא העז להשמיע גם לפניו דברי תוכחה ומוסר. "תורה, תורה הקדושה! אך חייבים גם לפעמים לצאת אל היהודים בשוק!"6

להיות מעורב עם הבריות – זאת דרכו של הדובנאי. בכך הוא מוכיח גם את הגאון מוילנה: "אינו פלא להיות סגור ומסוגר ולעסוק בתורה ועבודה. פלא הוא כשאדם עוסק במסחר ומעורב בין הבריות, ואז כשעוסק גם בתורה ועבודה הוא דבר גדול".

ענה לו הגר"א: אנכי אינני איש עושה פלאות. (מובא בספרו של שמואל אשכנזי, "אלפא ביתא קדמיתא דשמואל זעירא", יוסף פאצאנאווסקי, חלק שלישי, לודז תרצ"ט, דף רל"ב).

בדיקת היבטים שונים של סיפור המשל קורעת צוהר לראיית ההקשר הרחב, התרבותי והחברתי שהמשל הוגד בו.

רוב משליו שהושמעו לפני הציבור הם מהאקטואליה היום-יומית ושומעיו מכירים את המצב המסוים שאליו מתייחס הסיפור המרמז הכלול בו ואת מראות השתייה של משליו. הקב"ה רחום וחנון וסולח והולך לקראתו של האדם. הוצאות הספרים של מחזורי התפילה במזרח אירופה מציגות נימה זאת. מובאים דבריו של המגיד בשולי התפילות בלשון עברי-טייטש המובנת לַכּוֹל. "מוסר קודם כל נדרי".7

דֶר דוּבְּנֶער מַגִּיד ז"ל בְּרֶענְנְט דֶעם יַלְקוּט אין יְשַׁעְיָה מ' נַחמוּ נחמו עַמִּי. דֶר אַייבֶּרְשְׁטֶר הָט נִיזֶאגְט צוּ דִי נְבִיאִים לְכוּ וּפַיְּסוּ אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. גֵייט בֶּעט אִיבֶּר דִי יוּדִין. הֶאבֶּן דִי יוּדִין נִיט גיוָואלְט קֵיין טְרֵייסְטוּנְג הָט דֶר אֵייבֶּרְשְׁטֶר גִיזָאגְט, אִיךְ וֶועל זֵייא אַלֵיין גֵיין אִיבֶּר בֶּעטֶן. זֶעהט מֶען דֶערפוּן אַרוים דֶער אֵייבֶּערְשְׁטֶר אִיז דאךְ גִירֶעכְט אַנְטְקֶעגִין אונְז ווִי עֶם שְׁטֵייט כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. אַלָע זַ'ינֶע ווֶעגִין זַ'ינֶען גִרֶעכְט פּוּן דֶעסְטְוֶועגִין גֵייט עֶר אוּנְז אִיבֶּער בֶּעטָען.

תרגום:

המגיד מדובנא מביא את הילקוט שבישעיהו מ', נחמו נחמו עמי. ריבון העולם אמר לנביאים לכו ופייסו את כנסת ישראל. אז היהודים לא רצו דברי נחמה. אמר ד' אני אלך לבד לבקש סליחתם. אנו רואים מכך שהשם צודק. כמו שכתוב כי כל דרכיו משפט ובכל זאת הוא הולך לפייס אותנו.

העברי-טייטש – מסורת תרגום הצמודה לטקסט המקראי ולטקסט של מחזורי התפילה ובו גם פרשנות נוספת של הסבר ותיאור המשובץ במשלים בחלקם הגדול של המגיד מדובנא, אך גם של אחרים ונושאים עִמם סיפורים ומוטיבים הנפוצים אצל המוני העם.

בסדרת מחזורי התפילה "רב פנינים" עם הוספות מאת הר"ר בן ציון אלפס בהוצאת חברת בית הדפוס ראָזענקראנץ ושיפטזעצער, וילנה שנת 1926, מפוזרים המשלים כמאמר המוציא לאור: "יעדער פירוש, משל, אויף זיין אָרט גוט גיעפאסט" ז.א. כל פירוש ומשל מותאם למקומו. כותרותיהם הם: משלי המגיד מדובנא הנקראים: משלי טעם, כלילת יופי, משל ומליצה, משלי חן, מלא חכמה, משלי מוסר, ועוד.

אך עוד קודם לכן, ספרי "מקראות גדולות" (חמישה חומשי תורה, נביאים וכתובים) שהופיעו בפיעטרקוב, פולין, בשנת 1889 שנת תנך הזה טוב ויפה מאוד לפ"ק8 מתורגמים לעברי-טייטש ומלוּוים בשורה של משלים. הראשון הוא המגיד מדובנא: משלי ישראל, "פירוש חדש ומשלים המושכים לב הקורא להגות בתורת ה' מהמגיד מדובנא זצ"ל".

משליו של הדובנאי, כמו הדרשות של המגיד ממזריטש, המגיד מקלם ואחרים, משקפים בין השיטין את מצבה של יהדות פולין בתקופתם. כשחסרה הפרנסה והעניות גוברת, טוען הדובנאי במשלו: "לעת כזאת כאשר רבו הגייסות והשערוריות, בוחרים בעיר בפחותים בעם לשׂוּמם ראשים עליהם".9

דרשות פומביות של רבנים ומגידים הושמעו ביידיש אבל שחזורן בכתב ובדפוס הגיע אלינו בלשון הקודש בלבד.10 כתוצאה מכך נמצאנו מפסידים חומרי לשון ופולקלור יהודי עשיר שלא נרשם ולא נחקר דַיוֹ.

החל בראשית שנות השמונים של המאה הט"ז מציינים רבים מן הספרים ביידיש אשר עוסקים בספרי המקרא כי הם עושים שימוש ב"חיבור".11

ללמוד "חומש עם חיבור" פירושו ללמוד חומש עם תרגום וביאורים ולתרץ קושיות רבות על פי מפרשים ודרשנים. "העיון בהם מלמד, כי אין מעלים בפני הקורא תרגום ישיר ורצוף של ספרי המקרא האמורים, אלא אריגה צפופה של יסודות פרשניים ומדרשיים רבים, הנתלים בדרך כלל בתרגומי הפסוקים או חלקיהם ליידיש".12 מילונים של היידיש הסבירו מהותו של החיבור.13

דרשותיו של המגיד הושמעו כאמור ביידיש. לשונו, דימוייו, מסכת היגדיו הוסיפו גם את קטעי חיבוריו שלו לרקמת הפירושים שקדמו לו בכתב. ובבואנו היום לקרוא את דבריו בתרגומם ללשון הקודש שנערך תקופה מסוימת לאחר השמעתם, איבדנו חלקים מהאריגה הפרשנית-הדרשנית ומהיקפה.

הבעש"ט והמגיד לא כתבו את תורתם, היא הייתה רק בחינת תורה שבעל פה שנכתבה אחר כך.

פגישות המגיד עם בני דורו

באותה תקופה חיו במרחב תרבותי זה הרבי מקוצק ורבי נחמן מברסלב. שניהם צעירים יותר מהדובנאי. קיימת מסורה שהוא נפגש פעם עם הרבי מקוצק. לא ידוע אם נפגש עם הברסלבי; אך מסופר שכּן נפגש עם משה מנדלסון מדסאו-ברלין, אחד מאבות ההשכלה. העם ורושמי הרשומות יודעים לספר על כך. אמר משה מנדלסון למגיד:

– שמעתי רֶב יעקב שאתה איזופוס היהודי. ההוא חיבר משלים נפלאים ביוון העתיקה. (חי ביוון במאה השישית לפני הספירה.)

– אילו משלים חיבר איזופוס? – שאל המגיד.

– הוא חיבר משלים על האריה, הזאב, השועל ועוד עם מוסר השכל בסוף – ענה לו מנדלסון.

– אם כך הדבר, אז אני לא דומה לו –– ענה המגיד – את המשלים שלי על פי רוב אינני נוטל מהחיות כי אם מהאנשים. אדם מאדם יכול יותר ללמוד מאשר מחיה. מוטב שאשאר הדובנאי.

משלי החיות כסוגה ספרותית מובאים כבר בתנ"ך ובמקורות התלמודיים. בתנ"ך מסופר על חכמת שלמה: "וידבר שלשת אלפים משל… וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר, וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים" (מלכים א' פרק ה'/יב-יג).

"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח… שיחת דקלים. משלות כובסין14 משלות שועלים" (בבלי סוכה כח ע"א). אך הם אינם במכלול התבניות הסיפוריות של הדובנאי. אצלו המצווה והעלילה מתקיימות בדרך הטבע ולא בנִסים שלמעלה מן הטבע. קדושת ההוויה בתוך תוכה של המציאות החומרית של עולם ומלואו כמוֹת שהיא.

יש מיעוט יחסי במשליו שהנושאים שלהם הם בעלי חיים. הבולטים בהם העז המעניקה חלב,15 התרנגולת השומרת על אפרוחיה, הדג והכלב. כל אלה בעלי חיים הנמצאים דרך קבע בבתי העיירה היהודית בתקופתו,16 והם משמשים בהרצאת דבריו כדימויים.

רבנים ומגידים החשיבו מאוד את המגיד מדובנא. סיפורי חסידים מרבים לספר על הפגישות של אישים אלה עם הדובנאי. נאמרו בהם דברי תורה והסתעפויותיהם בפרשנות, בסיפור ובמשל17, ביניהם סיפורים המתייחסים למפגשים עם הגאון מוִילנה, על ידידותם וקרבתם. בספר "עליות אליהו"18 מופיע תוכנם של כמה ממכתביו של הגאון למגיד. הוא פונה אליו "הרב המופלא ומופלג בתורה".

על אחד ממפגשים אלה מסופר ב"מאורות הדף היומי"19 בזו הלשון:

כיצד תיתן העז את חלבה?..

מספּרים, כי הגאון מוילנא זצ"ל שלח פעם לקרוא לפניו את תלמידו המגיד מדובנא, על מנת להשתעשע עִמו במוסריו ובמשליו. מיד כשהגיע המגיד לביתו של הגאון, פנה אליו הגר"א וביקש הימנו שיִפתח במשליו.

לא סירב המגיד ופתח במשל: מעשה בחסיד אחד שהוצרך לחלב; הלך העירה, קנה עז והביאהּ לביתו. מיד כשדָרך על מפתן ביתו, נטלה אשתו את הספל והחלה מנסה לחלוב, אך הספל נותר ריק! החלה האשה רוטנת על בעלהּ, כי שוב פעם ביצע עסקה כושלת.

השיב לה בעלה: המתיני, זה עתה באה מן הדרך, אי אפשר לחָלבהּ. האכילי אותה, השקי אותה, או אז תשפּיע רוב חלב.

שמע הגאון, וחייך.

סיפור זה בפרשנותו העממית משמש גם בהקשר אחר כמוסר השכל וכדברי תשובה לציבור מתפללים בשחרית של יום כיפור, בהתייחסותו לפסוק מההפטרה "הן ביום צומכם תמצאו חֵפץ וגו'" כפי שניתן במחזורים שהופיעו בעשרות השנים הראשונות של המאה העשרים.20

משלי יעקב

הֵן בְּיוֹם צוֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וגו'. דֶער עִנְיַן אִיז למשׁל אַ אָרֶעם מַאן הָאט גֶעקוֹיפְט אַצִיג אוּנ הָאט זִי גֶעבְּרֵיינְגְט צוּ זִיךְ אִין שְׁטוּבּ, דָם וַוייבּ הָט גֶעהַאט אַגְרוֹסֶע שִׂמְחָה מִיט דִי צִיג, זִיא ווֶעט בַּאלְד הָאבֶּן מִילֶךְ פַר דִי קִינְדֶר צוּ גֶעבִּין עֶסִין, זִיא הָט גֶענוּמֶען אַכֵּלִי אוּנ הֵייבְּט אָן מֶעלְקִין דִי צִיג, זִיא גִיט נִיט קֵיין מִילֶךְ, הָאט זִיא אָנְגֶעֹהוֹבֶּן שְׁרַייעֶן אוֹף אִיר מַאן צוּ ווָס הָאסְטוּ אוֹיסְגִיגֶעבֶּן רַיינֶע לֶעצְטֶע גֶעלְט אוֹף דִי צִיג, אַז זִיא גִיט קֵיין מִילֶעךְ נִיט, הָט דֶר מַאן גֶעזָאגְט צוּ אִיר אַייל דִיךְ נִיט, שׁוֹן אוֹף דִי רֶגַע ווִילְסְטּוּ פוּן אִיר הָאבַּן מִילֶךְ, פִיר אַרַיין דִי צִיג אִין שְׁטַאל, אוּנ נִיבּ אִיר עֶסִין, אַז זִיא ווֶעט זִיךְ אָפְּרוּהֶען אַפָאר טֶעג וֶועט זִיא נָאכְדֶעם גֶעבִּין מִילֶךְ, דָאם זֶעלְבִּיגֶע עֶגְפֶערְט דֶער נָבִיא דִי יוּדִין אִיר פְרַעגְט אוּנ בֵּייזֶערְט אַייךְ אוֹף הקבּ"ה לָמָּה צַמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, מִיר הָאבֶּען גֶעפַאסְט אוּנ. גָאט הָאסְט גָאר נִיט גִיזֶעהְן, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ, מִיר הָאבֶּען אוּנְז גֶעפַּיינִיגְט וְלֹא תֵדָע, אוּנ דוּ וֵוייסְט נִיט? זָאגְט דֶר נָבִיא הֵן בְּיוֹם צוֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפָּץ, אִין דֶעם טָאג וָואס אִיר הָאט גֶעפַאסְט ווִילְט אִיר מֶען זָאל אַייךְ שׁוֹן גֶעבִּין וָוס אִיר ווִילְט, חָט אִיר דֶען שׁוֹן פַארְבֶּעסֶערְט אַייעֶרֶע מַעֲשִׂים? וְכָל עַצְבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ, אִיר קוּמְט שׁוֹין מָאנֶען מֶען זָאל אַייךְ פַארְבֶּעסֶערִין אַייעֶרֶע טְרוֹעֶרְקֵייט, מֶען דַארְף אַבִּיסוּל ווַארְטֶען בִּיז אִיר וֶועט בֶּעסֶערין אַייעֶרֶע מַעֲשִׂים, נָעכְדֶעם ווֶעט דֶער אֵייבֶּערְשְׁטֶער אַייךְ גֶעבִּין אַלְץ וָואס אִיר הָאט פוּן אִים גֶעבֶּעטִין:

"למשל, אדם עני קנה עז והביאהּ לביתו. לאשתו הייתה שמחה גדולה כי הרי יהיה לה חלב לתת לילדים. היא נטלה כלי והחלה לחלוב את העז. אך מתגלה לה שלעז אין חלב. החלה לצעוק על בעלה: למה הוצאת את כספך האחרון על העז כשאין לה חלב. הוא ענה לה: אל תזדרזי. הכניסי את העז לדיר ותני לה אוכל. היא תנוח מספר ימים ואחר כך תיתן חלב".

עד כאן הסיפור. ומכאן עובר הדובנאי לנמשל ולמוסר השׂכל שהוא מטרת הסיפור:

"אותו דבר עונה הנביא ליהודים: אתם שואלים ומתרגזים על הקב"ה לָמָּה צַמְנוּ וְלא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלא תֵדָע. הֵן בְּיוֹם צמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ. באותו יום שהנכם צמים אתם רוצים שיימָלאו משאלותיכם. האם כבר היטבתם את מעשיכם?.. יש לחכות קצת עד שתשפּרו את התנהגותכם. לאחר מכן הקב"ה יְמלא את כל בקשותיכם".

אותו סיפור של הדובנאי משמש כתשובה לגאון מוילנה, אך גם כהוראה וכצַו לבני ישראל.

המשל בספרות חז"ל שייך מבּחינה תימטית לסוגה ספרותית ריטורית המשמשת כדוגמא לרעיון המובא בטקסט, וגם כפי שמנוסח במשל חסידי "משל לרופא שרואה שהחולה אינו יכול לקבל הרפואה כי היא מרה בעיניו,  צריך  ללבוש הרפואה במיני מתיקה כדי שיקבל".21

נדידת המוטיבים לתחומי הספרות

משליו של הדובנאי, הן אלה שהם פרי יצירתו או שינק אותם מהקרקע הדשנה של הסיפורת העממית, חדרו במחלצות חדשות לספרות העברית ולספרות יידיש. נתעכב על דוגמא אחת:

ח.נ. ביאליק כתב "אלוף בצלות ואלוף שום".22 בדיחה עממית בחרוזים. מסופר שם על בן מלך שעִם ביקורו באחת המדינות הרחוקות הביא למארחיו מתנה יקרה – בצלים. ירק חדש שלא היה מוּכּר להם עד כה. הם השיבו לו זהב ויהלומים תמורת בצלים אלה. שמע על כך בן מלך אחר אז גם הוא נסע לאותה מדינה ובאמתחתו ירק חדש – שום, בתקווה שיקבל מהם זהב ויהלומים. אך הם כיבדו אותו במתנה שבעיניהם יקרה יותר מזהב. הם כיבדו אותו בבצל.

הדובנאי בנה את הסיפור כמשל למצב מסוים שנקלע אליו בבואו אל גביר אחד קמצן לבקש תרומה לפדיון שבויים,23 כי הרי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (בבלי, ברכות ה ע"ב). בפנייתו לגביר הוא פותח בדברי תורה ומספר לו בקצרה על מצוות צדקה. אך הגביר משתמט מלתת את התרומה ומשיב גם הוא לו בדברי תורה על מצוות צדקה. ואז שוטח לו הדובנאי את הסיפור על בני המלך, הבצל והשום, ומסיים: אני אומֵר לך קצת דברי תורה ואתה מחזיר לי דברי תורה. אך לא למען זאת באתי אליך. מה שאני רוצה זאת תרומה. אין לי צורך ב"בצל".24

הסיפור בנוסח קצת שונה נמצא בספרו של מ. ליפסון "מדור דור" (כרך א', משל 817). בין השיטין מתגלה בסיפוריו של הדובנאי האספקלריה של התקופה והוא המקרה של פדיון שבויים – מטרת בואו לגביר. ואלה דבריו: שני יהודים המהלכים בין הכפרים יושבים בבית הכלא עקב עלילה "אז זיי האָבן געחוזֶקט פון א געטשקע". ז.א. שלגלגו על האיקונין של האם הקדושה ואותם חייבים להציל.

תמונות, מוטיבים ואירועים של תקופתו הונצחו במשליו ובסיפוריו של המגיד ותלמידיו וזכו להארה בספרות ישראל.

מוטיב "שני אחים" אחד עשיר ושני עני. סיפור קין והבל – הרוצח והקרבן – נושא ומוטיב הנטוע בסיפורי עם יהודיים חוזר ונשנה במשליו והפך לפואמה אצל י.ל. פרץ. "ביים פרעמדן חופה קלייד" – "ליד שמלת החופה הזרה".25

העולם חצוי לעשירים ולעניים. העשיר מסרב לעזור לאחיו העני. הוא שוכח שסופו יהיה כסופו של העני. אז מען וועט ארוף טאָן פון אויבן דארף מען גיין, און דאָס גאָלד און זילבער לאָזן שטיין. כשיקראו מלמעלה נאלצים ללכת, הזהב והכסף כעלים בשלכת.

"ספר עשה פלא" של יוסף שבתי פרחי בן המאה התשע-עשרה, הוא אחד מן המתווכים החשובים בין הסיפורת העברית של ימי הביניים לבין הסיפורת העממית היהודית של העת החדשה.26 על חלק מן הסיפורים הוא מציין את מקורותיהם וביניהם גם את קול יעקב של הדובנאי. על אותם הסיפורים של הדובנאי שאותם מצא יוסף שבתי פרחי לנכון לכלול באסוּפּתו, יש לדון בנפרד.

סיפורים המסופרים על הדובנאי מסופרים בנוסחים שונים גם על אחרים. אלה אנשי השוליים המרוחקים ממרכז העשייה. פשוטי עם אך גם צדיקים נסתרים, המתריעים על כל עוולה, עושק ודחקוּת של אחֵיהם. זאת דרכם של סיפורי עם העוברים מדור לדור ומִפֶּה לפֶה ובמאספי פולקלור שונים מיוחסים לאנשים שונים. יש המייחסים אותם לבעל שם טוב ויש לר' ישראל סלנטר, יש למבדח הוִילנאי מוטקה חבד, ויש לאפרים גריידיגר מגליציה וגם לתם והתעלולן ג'וחָה.27

סיפורים על אודות דמות מסוימת נוצרים בתהליך גדל והולך. ככל שיש סיפורים רבים יותר על דמות אחת, כן גוברת הנטייה לשייך אליה סיפורים נוספים ומרבים לאמץ סיפורים אלה בתיאורים של דמויות נוספות.

מוטיבים מתוך דבריו של המגיד מוגשים גם לקריאת ילדים בצורה קלה ומובנת.28 בכך נתקיימו דבריו של אברהם בעריש פלאם, עורך כתבי המגיד מדובנא "להבין כל דבר קשה על עומק פשוטו, בלא הקדמות, בלא אריכות והצעות ענייניים".29

כזה הוא הסיפור "העלילה על המגיד מדובנא" כפי שנרשם באסע"י30 הקבצן בסעודת חתונה כאורח לא קרוא – נושא נפוץ בנוסחים שונים:31

בנערותו הרחיק לנדוד המגיד מדובנא ממקום למקום [דאָרט ווי ער האָט געטאָגט, האָט ער נישט גענעכטיקט]; באותו מקום ששָׁהָה יום לא התעכב יותר, אלא "וישא את רגליו ונדד ליִשוב אחר, שם לן".

בעלות קרני השמש הראשונות שוב התגלגל מעיירה לעיירה מיִשוב לישוב. כוונתו היתה להרגיש ולסבול טעם של גלות. הוא נדד במיוחד ביִשובים שלא הכירו אותו.

פעם אחת נזדמן לאיזה ישוב. כבר היה ערוב-יום, והוא עוד לא טעם אפילו כזית לחם, והיה רעב מאוד. והנה פתאום הבחין שעורכים חתונת-פאר. עשירים התחתנו. הריח של תבשילים גֵרו את תאבונו, והוא צם כל היום.

לא חשב הרבה. נכנס לאולם החתונה והתישב בין כל האורחים, אולם זה לא הועיל לו. כאשר המלצרים [די סאַרוועס] הבחינו שאיזה אביון זר יושב על יד שולחן-האורחים, הם מנעו אותו ולא שמו לב עליו, ולא הגישו לו שום אוכל – לא דגים, לא מרק ולא בשר.

כשהסעודה נגמרה, המחותנים שמו לב שחסר להם גביע כסף. קמה בהלה. מי היה יכול לסחוב חפץ רב-ערך?

לא אחר כי אם האורח הזר הבלתי קרוא גנב את הגביע… [רעבּ ייד!] ר' יהודי, פה לא יעזור לך שום ערמה, ולפני שנחפש בסחביך, תחזיר בעצמך בטוב מה שלקחת מהשולחן – את הגביע!.. ואם לאו, לא נחסוך ממך מכות.

המגיד מדובנא ענה להם: רבותי, רק עתה הבנתי את הפסוק "נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד"32 בשעת הסעודה כאשר אכלתם וזללתם שכחתם אותי כמת, אולם כאשר נאבד כלי יקר, אז כולכם הבחנתם בי, שאני כן נמצא כאן, וכולם רואים אותי…

מְשל העני המזדמן למשתה של העשיר מופיע בצורות שונות גם אצל הדובנאי. אחד ממשליו הנאמר בהקשר לעניין שבפרשת ויֵרא, מספר: אחד עשה משתה גדול והזמין קרואיו. ביניהם איש ישר, נקי וצדיק ונשוא פנים אשר לו נאה לשבת בראש הקרואים, אבל מסיבת עָניוֹ מאד בחר לו מושב השפל… ספר משלי יעקב, משל כ"ד.

סיפור העם המובא באסע"י מפּיו של הרשל סידר מספר על מקרה שקרה לדובנאי בעצמו, וזה בהשפעתו ובגלגולם של תוכני העלילה המסופרים על ידי המגיד על אחרים כמשל. תופעה שכיחה בנדידת מוטיב סיפורי מאיש לאיש ומדור לדור.

נפתלי גראָס בספרו "מעשהלעך און משלים"33 כולל באסוּפּתו מספר משלים-סיפורים של הדובנר. גרוס רשם סיפורים אלה מפּיהם של אינפורמנטים ששלחו לו את הסיפורים בכתב, לפיכך גדלה חשיבותם כי הם ביידיש, לשון הדיבור של המגיד על אמירותיו העממיות ועושר שפתו. ייתכן גם שהם יציר הדורות שלאחריו שנמסרו מפה לאוזן בשמו של מגיד זה. (ראה מ. בובר, גוג ומגוג, פרק "משלים", ת"א תשט"ו, עמ' 198.)

המשלים בספרו של גרוס המתייחסים לדובנר הם:

"תפילתם – למה דומה?", "מעשה על מעשה", "האדרת שנמסרה למשכון", "היהודי שהביא עמו חבילה", "לא העוני, כי אם המחלוקת היא הגרועה ביותר" (עמ' 109, 116-118).

עד לסוף המאה השמונה-עשרה ניכּרת בספרות יידיש היענוּת לצרכים של חלק מהציבור שלשון הקודש הייתה לו בלתי מובנת. דרשות של רבנים ומגידים הושמעו ביידיש אבל ניסוחן או שחזורן בכתב היו בלשון הקודש בלבד. כך גם בתקופה מאוחרת יותר בתנועת החסידות. מלאכת התרגום מהיידיש לעברית שנעשתה אז היא מעניינת כשלעצמה אך טעונה בדיקה יסודית ועיון נפרד.

המוציאים לאור של "תורת מנחם – התוועדויות" המופיעה גם כיום בהדפסה חוזרת בהוצאת "אוצר חסידים-לובביץ" מקפידים להכניס מילים או קטעי משפטים ביידיש באותם מקומות כשהתרגום של טקסט מסוים הוא פרובלמטי. כדוגמא: פרשת וישב. כ"א כסלו התשי"ד:

"…בזמנו של אדמו"ר האמצעי, נתרבו ריבוי חסידים ותורת החסידות נשתפכה ("האָט זיך געגאָסן") בראש כל חוצות".

משלים על הזגג והזכוכית. זגג שקנה לו זכוכית ועליו להביאהּ מהעיר הגדולה לעיירת מגוריו. זכוכית יקרה והדרך חלקה ומשובּשת ומזג אוויר חורפי סוער. קיימת סכנה שהזכוכית תישבר על גבי המזחלת אך הזגג או בעל העגלה לא יימנע מלהביא סחורתו הביתה, בלי מורא ובלי פחד. מוטיב מעניין בסיפורי עם יהודיים. התבטא על כך הֶשְל קלפפיש, היסטוריון והוגה דעות שנפטר לא מכבר בירושלים: "הזכוכית היקרה שלנו היא היהדות. כולנו זגגים ולנו אוצרות של זגוגית יקרה. עלינו לשמור עליה".34

בחייו לא פרסם הדובנאי שום ספר. לאחר מותו הוציא בנו ר' יצחק קראנץ עם בריש פלאם תלמידו של המגיד את הספר אוהל יעקב, ובשנת 1862 את ספר המידות. שניהם בעברית. בשנת 1886 הופיע בעיר פשמישל, גליציה, על ידי מ. נוסבוים ספר משלים משלי יעקב שנאספו מתוך ספריו. הספר הודפס במספר מהדורות והאחרונה שבהן בהידור רב בתוספת מפתחות ופענוח ראשי תיבות, ירושלים תשס"ג.

כאן עלי לציין משהו אישי. כפי שכבר כתבתי בהתחלת מאמרי זה, בין שתי מלחמות העולם, בשנות השלושים, התארחתי כילד אצל קרובי משפחתי בעיירה ז'טל, אז פולין, כיום בילארוס. עיירה שבה נולד בשנת 1740 המגיד מדובנא וכמאה שנה לאחר מכן החפץ חיים זצ"ל. בבית קרוביי גר גם הסבא של המשפחה ובלילה שמעתיו מקיים תיקון חצות. הקשבתי בחרדה ובהתרגשות למילים ולניגון. היה זה כמאה ושלושים שנה אחרי פטירת המגיד. האבלות על חורבן הבית והגעגועים לציון לא פסקו בעיירות נידחות אלה. הם הועברו מאב לבן, מדור לדור, כשירת כרובים על ירושלים של מעלה, ונותקו אימתנית ליד בורות ההרֵגה שנחפּרו במקום בשנות הארבעים של המאה העשרים.

הערות

תמציתו של מאמר זה בהרצאה שהשמעתי בקונגרס העולמי הארבעה-עשר למדעי היהדות שהתקיים בירושלים בתמוז תשס"ה.

1.   מ. ליפסון, מדור דור. חלק א', משל 403, ת"א-ניו יורק תשכ"ב-1962.

2.   רשמתי מפיו של ר' ירוחם אלזס, ששמע מאביו יליד הולנד.

3.  משליו של אליעזר שטיינבארג "דער האמער און דאָס שטיק אייזן" –"הפטיש ומטיל הברזל" (כרך א', עמ' 27, בואנוס-איירס 1949). תרגומיו של חנניה רייכמן כונסו בספר "משלי אליעזר שטיינבארג". הוצאת נ. טברסקי ת"א תשי"ד.

4.   זלמן שזר, כוכבי בּקֶר, סיפורי זכרונות ופרקי מסה, ת"א תש"י, עמ' 34.

5.  ברוך קפלינסקי, לתולדות יהודי ז'טל. פנקס זשעטל. ת"א תשי"ח-1958, עמ' 33.

6.  ב.י. ביאלאָסטאָצקי, די משלים פון דובנער מגיד. ניו יורק תשכ"ב-1962, עמ' 20.

7.  מחזור נוסח ספרד רב פנינים. מוסר קודם כל נדרי. וילנא 1926, עמ' 36.

8.  בהוצאת הר' יהושע גרשון נ"י מונק. ווארשה, ר.ח. גענשי מס. 12. בבית חומה שלו.

9.  ספר משלי יעקב. פרשת בראשית משל א', פרשת במדבר משל רמ"ט. ראה ההתייחסות לכך: בן ציון דינור. במפנה הדורות. ירושלים תשל"ו, עמ' 17, 105. "המעמד החדש הזה של יהודי החצר בנוסח פולין המתפוררת עלה לאט לאט לשלטון".

10. ראה: חנא שמרוק. ספרות יידיש, פרקים בתולדותיה. ת"א 1978, עמ' 20.

11. חוה טורניאנסקי. לתולדות ה"טייטש-חומש". עיונים בספרות – דברים שנאמרו בערב לכבוד דב סדן במלאת לו שמונים וחמש שנה. ירושלים תשמ"ח, עמ' 34.

12. כנ"ל, עמ' 37.

13. א. הארקאווי, יידיש-ענגליש-העברעאישער ווערטערבוך. ניו יאָרק 1925: לערנען חומש מיט חיבור. למד חומש עם תרגום ובֵאורים. ניבעמאן, התורה והחיים, עמ' 230-232, "דבר גדול לנערים שילמדו כל שבוע הסברא עם ידיעת החיבור ופירוש". "חיבור" במשמעות זו פוגשים כבר במאה ה-17. יהואש וחיים ספיוואק. אידיש ווערטערבוך. ניו יאָרק 1926, עמ' 80 לא נותנים הסבר זה, אלא: א פארפאסוג, א ווערק, א בוך. (אין אריטמעטיק) צוזאמענרעכענונג, צוזאמען ציהונג.

14. כובסין – משלים עממיים שאפשר להשתמש בהם להסברת דברי תורה.

15. העז – בעל חיים בעל חשיבות וערך בבית היהודי של אז ועל כך נרקמו סיפורים, שירים ובדיחות. ראה: אברהם בעקער, די ציג און ציגעלע.

16. ראה אותו יחס מספרי בספרו "משלי יעקב". הדפסה מחודשת, מכון "משמחי לב" ירושלים, שנת תשס"ג.

17. ש. זוין. סיפורי חסידים. מועדים. עמ' 162-163. פגישותיו עם המגיד הגדול ממזריץ, עם הרב הקדוש מקוצק.

18. עליות אליהו (מהדורה רביעית).

19. מאורות הדף היומי, המחולקים בימי שישי בבתי כנסת. גיליון מס' 279 מיום י"א תשרי תשס"ה. הסיפור בנוסח מורחב יותר ניתן בספרו של מ. ליפסון, מדור דור, חלק א', משל מס' 402, ת"א-ניו יורק, שנת 1929.

20. מחזור כל בו עם פירוש עברי-טייטש בשם "בית ישראל" נוסח ספרד. יום כּפור. הדפסה חוזרת היברו פובלישינג קאמפאני, ניו יורק, עמ' 186.

21. ראה: מנדל פייקאז'. חסידות ברסלב. ירושלים תשל"ב-1972, עמ' 88.

22. ח.נ. ביאליק. אלוף בצלות ואלוף שום. כל כתבי ח.נ. ביאליק. הוצאת דביר, ת"א תשי"ד, עמ' שנ"ה.

23. צדיק ההולך לקבץ מעות לשם פדיון שבויים ופגישותיו עם גבירים. ראה מרדכי בן יחזקאל. ספר המעשיות תשל"ז. כרך ב, עמ' 370 המבוסס על הסיפור המובא ב"סיפורים נוראים" מונקאטש תרנ"ד.

24. בצל כמטונימיה חוזרת לעיצוב עוני, למאכל עניים. אומר הפתגם היידי: "ס'איז ווערט א ציבעלע" (זה שווה בצל). "א ציבעלע זאָל פון דיר ווערן אָבער חסידות זאָלסטו חזר"ן" (תורת מנחם, וישב, כ"א כסלו תשי"ד, עמ' רעא). על המימרה ראה: דב סדן, "חן גריבעלעך", כרך א' עמ' 254-266 בשם: א זאק ציבעלעס (שק עם בצל).

25. ראה: ב. ביאלאָסטאָצקי, די משלים פון דובנער מגיד. ניו יורק תשכ"ב-1962, עמ' 35.

26. עלי יסיף, כמרגלית במשבצת. קובץ הסיפורים העברי בימי הביניים. ת"א תשס"ד, עמ' 254.

27. תמר אלכסנדר-פריזר. מעשה אהוב וחצי. הסיפור העממי של יהודי ספרד. תש"ס, עמ' 357.

28. גדי פולק. מעשה שלא היה. על פי משליו של המגיד מדובנא. ירושלים תשס"ד.

29. פתיחה לאוהל יעקב, בראשית.

30. אסע"י – ארכיון הסיפור העממי בישראל ע"ש דב נוי. סיפור מס. 7023, נרשם מפיו של פישל סידר, יליד בוריסלב, פולין.

31. הפתגם היידי: א אומגעבעטענער גאסט איז ערגער פון א בלאָטער. אורח לא קרוא גרוע ממורסה. הפתגם הרוסי: אורח לא קרוא גרוע מטַטַרין. ראה: Haim Schwarzbaum, Studies in Jewish and World Folklore. Berlin 1968, pp. 249-250

32. תהלים לא, יג.

33. נפתלי גראָס, מעשהלעך און משלים, ניו יאָרק 1955.

34. העשל קלעפפיש. מיטן בליק אויף צוריק. עיון לעבר. ירושלים תש"ס, עמ' 292.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-5 במרץ 2014 מאת ב-ידע עם, מחקרים ותויגה ב-, , , , .
%d בלוגרים אהבו את זה: