יצחק גנוז

יצחק גנוז (נולד ב-1927) הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. עורך כתב העת ידע-עם, במה לפולקלור יהודי.

"השבועה", לרם אורן. הוצאת ספרים "קשת"

יצחק גנוז

בפתח הספר "השבועה" שהוא כשלעצמו גם מסמך מרתק וכובש לב, מוסיף המחבר הערה מקדימה: "עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי המציאות. המחבר התיר לעצמו עיבודים ספרותיים קלים בלבד כדי להבטיח את רצף העלילה".

השבועה רם אורןאך יש שעיבודים ספרותיים קלים משבשים פרטים מסוימים שיש להם גם ערך היסטורי ומהותי ושיבושם או הצגתם באור לא נכון סותרים עובדות בסיסיות כפי שהתרחשו במציאות, וזה בעבר הלא רחוק, לפני קצת יותר מ-60 שנה.

אלפים של פליטי השואה מגיעים אל מחנות המעבר שבדרום צרפת בקרבת הים התיכון, מצפים לאות שיינתן להם על ידי אנשי ה"הגנה" לזוז קדימה אל עבר נמל סט שליד מרסיי. שם עוגנת הספינה "פרזידנט וורפילד", לימים "אקסודוס – יציאת אירופה תש"ז".

במחנות אלה הם נדרשו לוותר על חלק גדול של חפציהם המעטים ולהשאיר לעצמם לא יותר מ-10 קילוגרמים של ציוד אישי. כך ראיתי את זה בהיותי במקום באותם הימים של התחלת חודש יולי 1947, ולימים רשמתי:

"שניים מהעובדים המקומיים עומדים בחצר תחת עץ הדקל ומשקולות בידיהם. שוקלים תרמילו של כל אחד ואחד. תורים ארוכים משתרכים אליהם בשקט, בסבלנות ובמשמעת מופתית. הבוקר מפציע, שרבי ומחניק, שמים עוטים כחול של קיץ, והיום ניגר בשמש כזהב. מעבר לגדר האבן מתפלש הים התיכון מחוף בּנדול הצבעוני אל עבר חופי ארץ ישראל. טול כף ידך ותיגע בהם.

תרמיל, שמשקלו עובר את המותר, נפתח. בעליו מהסס מה לזרוק ממנו. חולצה, תחתונים או מעיל ישן, מתנת  הג'וינט. אך חייבים להחליט. מהר ובו במקום. ערימת הבגדים במחסן הפעור לרווחה גבוהה והולכת. באיזה מתח ועצבנות השיגו בגדים אלה. כל חלוקת בגדים לילדים מלוּוה הייתה כאב וּויכוח, כי הרי מעולם המצוי לא ענה על הרצוי. עתה, ראה, באיזו שלווה מוציאים את לבניהם האחרונים ושומטים אותם אל תוך הערימה. אין טרוניה או מחאה. שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו. הם מצאו כאן דרך ספינה בלב ים אל עבר ארץ-ישראל.

קשה לרחל להיפרד מכל פריט קטן, לאחר שמספר פעמים בעבר הקרוב איבדו את כל חפציהם האישיים. פניה טבועות בעגמה רחוקה דואבת.

אין היא אומרת כלום, סוחבת רכושה אל עבר המחסן, שולפת מהתרמיל אפודה צבעונית, בוהקת באדמומיותה הבראשיתית. גם היא מתנת הג'וינט. היא מקפלת אותה. שרוול אל שרוול, קצה אל קצה, כמו על איצטבה של חנות מפוארת, שאי פעם, אי אז, ראתה, ושׂמה אותה בקצה הערימה.

יהודית, מהילדות הקטנות של ילדי שאונשטיין, מושכת בשרוולו של שרגא ושואלת בשקט: "מדריך, האם מעל לעשרה קילו אפשר להוסיף את המגבת שביד?" ארשׁת תחינה נסוכה במבטה.

"רק עשרה קילו מותר," הוא עונה.

היא פוסעת מתונות בשביל שנכבש לעבר שער המחסן ומטילה שם את המגבת.

באכסדרה הארוכה הוצבו ספסלים, זה על גבי זה בשני טורים, ומרווח צר מפריד ביניהם, כמרווח שצריך להיות בין הדרגשים בספינה. כל אחד עובר במרווח ותרמילו על כתפיו. נופל הספסל, סימן שהתרמיל רחב מדי, יש לתקן את מיקום התכולה בתוכו".[1]

אך אחרת כותב על כך המחבר של "השבועה":

"למחרת נמסר ליושבי המחנה כי כל הנוסעים יידרשו לוותר על חלק גדול של חפציהם, וכל אחד יהיה רשאי לקחת איתו לא יותר מעשרה קילוגרמים של ציוד אישי.  מחנה העקורים רגש וסער כשניתנה ההוראה… הם מחו בקול רם באזני הנהלת המחנה הפצירו והסבירו…"[2]

 המצב בתוך הספינה היה קשה. הצפיפות, החום הכבד, הרעש התמידי של אלפים. המתח והחשש שזרעו המשחתות הבריטיות שזינבו בעקבותיה, הכבידו מאוד על האנשים. עצבנות לקראת מה שהולך להתרחש מחר, מחרתיים.

 כותב המחבר:

 "…גם כאן, על האוניה, נתגלו לעיתים מחזות קשים של כל דאלים גבר. אנשים דחפו זה את זה בתורים למזון ולמים, פרצו למרפאה  לקבל  טיפול  לפני  כולם.  אגרו  מצרכי  מזון  על  אף השפע וניסו להשתלט על דרגשי השינה הסמוכים אל החלונות והפתחים. חבורות מאורגנות השיגו כמעט תמיד כל מה שרצו על חשבונם של חסרי המרפקים. תגרות ידיים פרצו כמעט מדי יום… כל המאמצים שעשה המפקד כדי לוודא שכל אדם יקבל את חלקו עלו בתוהו. חוקי הג'ונגל היו חזקים ממנו".[3]

כידוע הועברו המעפילים בנמל חיפה לשלוש ספינות גירוש בריטיות: אושן ויגור, אמפייר רייוול, ראנימיד פארק. היה זה ב-18 ביולי, ומכאן הפליגו אל נמל המבורג שבגרמניה. שם הורדו בכוח על ידי הבריטים במאבק עז ומתיש ביום 7 בספטמבר. על מסע זה כבר נכתב ולא אוסיף. אך כאחד שהיה מדריך ומורה של חברת נוער גדולה שארגנתי בפולין מיד אחרי השואה, וכחבר במזכירות בספינת "אושן ויגור",[4] עליי לציין: מעולם לא הגיעו הדברים לתגרות ידיים בין המעפילים. לא בספינה שהייתי בה ולא בשתי הספינות האחרות. וזאת גם בדרך חזרה מחיפה לגרמניה שהייתה רבת סבל ומתח, מייאשת וכואבת. חוקי הג'ונגל היו רחוקים מאתנו. רחוקים מאוד.

 על מחלוקת שהייתי עֵד לה שפרצה בגין בגד כתבתי בזמנו כסיפור,[5] אך גם מריבה זו ידעה את תחומה ומגבלותיה. יש להעמיד דברים על דיוקם.


[1] יצחק גנוז. כיסופים וסער. משרד הבטחון – ההוצאה לאור. תשמ"ה-1985, עמ' 138-137.

[2] רם אורן. השבועה. קשת – הוצאה לאור. 2007. עמ' 239.

[3] הנ"ל עמ' 254.

[4] אביבה חלמיש. אקסודוס – הסיפור האמיתי. אוניברסיטת תל-אביב. עם עובד תש"ן-1990. עמ' 117.

[5] דרך אוניה בלב ים. (סיפור). "ירושלים" – מאסף לדברי ספרות. אגודת הסופרים העברים, כרך כ"ב, תשס"ו-2005. עמ' 171.

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי האתר ולקבל עדכונים על פרסומים חדשים במייל.

יצירת קשר

YGanuz@gmail.com
%d בלוגרים אהבו את זה: