יצחק גנוז

יצחק גנוז (נולד ב-1927) הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. עורך כתב העת ידע-עם, במה לפולקלור יהודי.

פתגמים ואמירות ביידיש בתקופת השואה והתקומה

יצחק גנוז

הפתגם היהודי נושא בחובו נשמת דורות של תרבות ישראל. ולו עומק, כבדי משמעויות, שילוב אסוציאציות וזכרי מוטיבים, וכל זה נוסף לתמציתה של חכמת החיים הגלומה בו והמבוטאת על ידיו, שהיא כמובן עיקרו.

המלים הבודדות עשויות להיות מלים רגילות, אבל יחסי הגומלין ביניהן שבהם מעורבות לשונות וסיטואציות אנושיות חוזרות מעשירים אותן, מעניקים להן תכנים נוספים וחדשים.

מקובלת ההנחה שאין אנו יודעים את מחברם ומקום צמיחתם של פתגמים המוגדרים "מפי העם".

אך אם נטה אוזן לפתגמים, לניבים ואמירות שצמחו בדורות האחרונים, להלך המחשבה הגלום בהם ולמבנם הלשוני, נוכל לקבוע את הזמן והאירועים שכתוצאתם צמח הפתגם, ואת הרכב האוכלוסייה היהודית שהשתמשה בו.

פתגמים ומלים חדשות התגבשו בכל התנאים. בגטאות, במחנות הריכוז, במדורי הגיהינום הנאצי, בדרכי הנדודים. כמו כן בקרב פזורי האוכלוסייה היהודית בברית המועצות בעת מלחמת העולם השנייה ולאחריה, במחנות ובתי-הסוהר הסובייטיים, בקרב ריכוזי שארית הפליטה לאחר השואה, במחנות בקפריסין, בתוך ספינות המעפילים, ובשכונות העולים החדשים במדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה.

אי אלה זכרונות מתקופת ילדותי מעירי לידא. מיקומה הגאוגרפי כיום הוא בילארוס. אך בגאוגרפיה היהודית מתייחס המקום לליטא. סימטאות המאוכלסות ברובם יהודים.

 קיץ של שנת 1939.

מתח ודאגה אופפים את הרחוב. זעקתו השטנית של היטלר ואנשי כנופייתו בוקעת מתוך מקלט הרדיו היחידי שבאחד הבתים. מצמית את העוברים במקום, המתעכבים לשמוע את החדשות. כולם קשובים בחיל וברעדה. אחד הנאספים נאנח עמוקות ופולט קללה נמרצת:

גאָט זאָל אים צושיקן אַ ראק מיט אַ רעקעלע וועט ער האָבן אַ גאַנצן קאָסטיום.

שהשם ישלח לו "רק" שהוא סרטן, אבל גם מקטורן, ותהיה לו חליפה שלמה.

על הגרמנים שמענו מתוך חרוזי ילדים. חרוזי ילדים ומשחקיהם העוברים בשכונה שלנו מדור ילדים אחד למשנהו.

שיר המשקף את דמותם של הגרמנים כפי שראו אותם ילדים יהודים באותה תקופה, במלחמת העולם הראשונה, כעשרים וחמש שנה לפני השואה. בציוריות רבה, בשלל צבעים, בלשון ילדותית פשוטה ותמימה, פורס האדם הילד את שעיניו רואות:

אויפן הויכן באַרג,

אויפן גרינעם גראָז,

שטייען אַ פּאָר דייטשן

מיט די לאַנגע בייטשן,

הויכע מאנען זיינען זיי,

קורצע קליידער גייען זיי,

הויכע שטיוול טראָגן זיי

און די יידן שלאָגן זיי.

על ההר הגבוה,

על הדשא הירוק

עומדים גרמנים.

שוטים ארוכים בידיהם.

הם גברים גבוהי קומה.

לבושם קצר.

מגפיים גבוהים נעולים

ואת היהודים הם מכים.

שיר זה מצריך עיון פסיכולוגי וספרותי כאחד.

דמותם של הגרמנים. הם גבוהי קומה. לבושם קצר. לא כשלנו היהודים בעלי לבוש ארוך. מגפיים גבוהים לרגליהם ומגלבים בידיהם. דמויות הנוסכות שררה, פחד, אימה. מקום הימצאם הוא על "ההר הגבוה" על "הדשא הירוק" ולא כמונו הילדים הנמצאים בעיירה למטה.

באחד בספטמבר 1939 פתחו חילות היטלר את מלחמתם על פולין. במשך שלושה שבועות, בשיתוף חילותיו האדומים של סטאלין, מחקו את פולין ממפת הארץ כמדינה עצמאית.

בעיירה תחת הכיבוש הסובייטי שונו סדרי בראשית. המהפכה הזאת והמפגש עם השלטון החדש והלשון הרוסית נותנים אותותיהם באמירה ובפתגם היידי, וגם בהומור. אנשים מנכבדי הקהילה היהודית, אנשי תרבות ודת, מחנכים, בעלי מסחר, תעשיה ומעש לשעבר, נאסרים ועקבותיהם נעלמים במרתפי הנ.ק.וו.ד. הידוע לשימצה ואף מקום קבורתם לא נודע.

אהרן ונח כלואים בתא של בית הכלא. הראשון יושב בפינה מעולף ומדוכא. אך נח מתרוצץ עצבני הלוך וחזור מפינה לפינה. אומר אהרן: דו נח אז דו גייסט מיינסטו אַז דו זיצט ניט? אָבער דו זיצט איצט, אַזוי ווי איך!

אתה נח כשאתה מתהלך פה הנך חושב שאתה לא יושב, אבל אתה יושב, בדיוק כמוני!

המילה "יושב" "ער זיצט" מקבלת כאן משמעות נוספת.

ס'איז אַ וואַגאָן פון אַכט פערד און פערציק מאַן – זה קרון של שמונה סוסים וארבעים איש (ברוסיה הסובייטית היו מובילים את האסירים בקרונות להובלת בהמות. לכל קרון היו שמונה גלגלים, ונדחסו בו ארבעים איש).

טאָווארישטש, טאָווארישטש מאַך זיך ניט נאַריש – חבר, חבר, אל תשתטה (טאָווארישטש – "חבר" ברוסית. מלה מקובלת בפנייה אל אנשים).

וווּ ס'איז כל – דאָרט עסט מען ניט קיין ברויט: כל נדרי, כל חמירא, קאָלכאָז – איפה שיש "כל" לא אוכלים לחם, כל נדרי, כל חמירא, קולחוז.

"כל חמירא וחמיע" צרוף הנאמר עם בדיקה החמץ ושרפתו בערב פסח.

רויט איז טויט – אדום הוא המוות.

בתקופת המהפכה הבולשביקית נטבע מטבע הלשון: אָדער רויט אָדער טויט – או אדום או המוות. בשנות החמישים לאחר החזיון של השלטון הסטאליניסטי נהפך הפתגם ל"רויט איז טויט" – אדום הוא המוות. תפיסת המציאות והשינוי באורח המחשבה המתבטא בשלוש מלים אלו, הרי הם חומר למחקר של תהליכי המחשבה והתנודות הסוציו-חברתיות בעם היהודי, בדורות האחרונים. עדות לאופייה של האידיש הערה למגמות הזמן.

פתגמים המביעים את טראומת השואה

תחושת ההשרדות  בחיים – אופפת את הפתגמים. השרדות בחיים באורח מקרי, בבחינת טעות של גוי.

מיר האָבן געשענקטע יאָרן – השנים שלנו ניתנו לנו במתנה.

לפני השואה היה ידוע הפתגם: "נאָך זיבעציק געשענקטע יאָרן" – אחרי גיל שבעים, השנים הניתנות הן במתנה. הרי עכשיו, כל שנותינו ובכל גיל, ניתנו לנו במתנה.

יעדער טאָג איז אַ מתנה אָבער ניט שטענדיק – כל יום הוא מתנה אבל לא תמיד.

די וועלט איז גרויס – ס'איז ניטאָ זיך וווּ צו אַהינצוטאָן – העולם גדול. אין איפה להמצא, או איפה למצוא מיקלט.

די וועלט איז גרויס – ס'איז ניטאָ וווּ צו באַגראָבן זיך. – העולם גדול, אין איפה להקבר.

אַרבעט מאַכט דאָס לעבן זיס, פאַרקירצט די יאָרן, פאַרלענגערט די פיס – העבודה ממתיקה את החיים, מקצרת את השנים, מאריכה את הרגליים.

הדינמיקה של ההתרחשויות באותו גיהינום באותן השנים של ליקוי מאורות מולידה היגדים. מי שאיבד את התקווה ומי שאוחז בתקווה נגד כל הסיכויים.

אַ לאַנגער – זה רובה. אַ קורצער – זה אקדח. "הארוך" זה רובה. "הקצר" זה אקדח.

מיר זיינען געשאָסענע – אנחנו ירויים, זאת הייתה מסקנתו של אחד שברח מהשחיטה בעיירתו בליטא. צרוף של שלוש מלים אלו מרחף עדיין בחלל עולמנו והן תרחפנה לעדי עד. בלשונות העמים לא נמצא היגד כזה. הוא רק ביידיש ובתרגומו העברי. 1

מיר זיינען פאַרשאַלטן זיבנפאַך ווי קין, און קיין צייכן איז אונדז ניט געגעבן געוואָרן.

קוללנו שבעתיים מקין ואות קין לא ניתן לנו.

דאָ און דאָרט איז געבליבן דער אויסגעשריי פון אונטערגאַנג.2

פה ושם נותרה הזעקה של הכליה.

מיר זיינען געבליבן געציילטע האָלאַוועשקעס.

אנחנו אודים מוצלים בודדים.

אין בויך איז ניטאָ קיין פענצטער. "לבטן אין חלון" ואין איש יודע אם אכלת ומה אכלת. פצעים מוגלתיים המופיעים על הרגליים כתוצאה מהרעב כונו בז'רגון מחנה הריכוז "פלגמונה"3 ובז'רגון מחנה הגולג "געשווירן''.

בתחנת הרכבת של לידא הגיעה רכבת עמוסה במיכלי שמן. על הרכבת שומר רק חייל גרמני אחד. אומרת יאָכקע לבחור שהגיע מלודז ללידא בברחו מהגטו של שם, וכך היא אומרת:

דו, איגנאץ, באַלאַקעסט אויף יעקיש, גיי און גיב אַ טאפּ, מיט וואָס עס שמעקט דאָרט. אויב אין די ציסטערנעס איז פאַראַן עפּעס אַזוינס, וואָס מען קען לייגן אין מויל, פרוּוו אַ דַבֶר טאָן מיטן ערל וועגן אַ מסחר…

אתה אינגאץ מפטפט ביקית. לך ותן מישוש (מיזמוז) את מה שמריח שם. אם במיכלים יש משהו כזה שאפשר לשים בפה, נסה דיבור עם הערל בנוגע לעיסקא"…

וכשהבאתי לה בקבוקון עם שמן – מספר איגנאץ – אומרת לי יאָכקע די ליטוועטשקע: אָי איגנאץ. אַזאַ קליין פלעשעלע? (בקבוק כזה קטן). 4 לה נשמה עדינה, לב חם של אשה יהודיה, של אם יהודיה.

לאחר המבול

ניצול השואה הוא "איינער פון די איבערגעקומענע" – אחד שעבר את כל זה. או ער איז פון אַאוסגעשוויצט. אַאוסגעשוויצט במובן "זיעה" ובמובן אוישוויץ. אך גם איינער פון די נסים יידן – אחד מהיהודים שנעשה להם נס.

ביטוי זה אנו גם מוצאים בעיתונות. כותב א. חייט: "איינער פון די ניסים יידן וועלכע האָבן איבערגעלעבט דעם גרויליקן קאָשמאַר פון דער שואה". אחד מיהודי הנסים. 5

ער איז שוין געווען געשמירט מיט אַלע זאלבן – הוא כבר היה מרוח בכל המישחות. הוא עבר הכל, הרבה דברים מסוכנים.

ער איז פון די אָפּגעפליקטע – הוא מהתלושים, מהממורטים.

אַ שיף ברודער – אח מהספינה. זה לא רק אחד שנפגשנו אתו בספינה ויחד עלינו ארצה, אלא גם אחד שעשינו עמו כברת דרך מסויימת. בגטו, ביער, במחנה ריכוז או בערבות סיביר.

אַ אויסגעוויינטער קינד – תינוק שנולד על ידי בכי מתמשך עד כלות הדמעות.6

תינוק שציפו לו הרבה שנים עד שנולד, חיכו לו בכליון נפש, בהשתוקקות מרובה, ברגשי פחד, כי הרי עוד מעט קט ותאפס התקוה ולא נוכל להביא ילדים לעולם. וזה הקטן יהיה המשך למשפחה עניפה שנכרתה. הוא יהיה "הקדיש".

הניב חדר לספרות. כותב ש. איזבאן:

יעדע פּאַרטיזאַנען מאַמע באַטראַכט איר קינד ווי אַן אויסגעוויינטן קדיש, 7  וואָס האָט דורך טויזנט נסים דורכגעבראָכן דאָס ליכט פון דער וועלט – כל אמא פרטיזנית רואה את תינוקה כקדיש של בכי, שבאלפי נסים פרץ את אורות העולם.

קדיש ככינוי לתינוק, אנו מוצאים גם בשירתו של מ. געבירטיג. 8

שלאָף מיין קדישל, מיין טייער קיוועלע – תישן קדישל שלי, עקיבלה יקירי.

ווער עס איז אויפן ים ניט געווען האָט צו גאָט ניט געבעטן – מי שעל הים לא היה לאלוקים לא קרא; ז.א. מי שלא התנסה בזה, לא התפלל לעזרתו של השם.

מיינע, זיינע און אונדזערע – שלי, שלו ושלנו. (מדובר על נישואין שניים, שלכל אחד מההורים ילדים מנישואיהם הקודמים וגם מנישואיהם המשותפים.

גאָט פּאַטשט ניט מיט ביידע הענט – אלוקים לא סוטר בשתי הידיים. יש לו מידה של רחמנות.

פאַרן צער זאָלן מיר האָבן שכר – בעבור הצער שיהיה לנו שכר. שיהיה לנו כבר טוב.

ווער עס הייבט זיך אָן מיט יידן ענדיקט מיטן מלאך המוות – כל מי שפוגע ביהודים גומר עם מלאך המוות.

דער שטן האָט געהאַט דעם קאַטער – לשטן הייתה הנזלת; זאת אומרת שהשטן בדמותו של הגרמני או האוקראיני היה עסוק במשהו אחר, והסיח את תשומת לבו מהיהודי, והיהודי נשאר בחיים. 9 ווייל דער הונט איז ניט קיין כלב, ער איז אַ כלב שבכלבים.

זאָל אונדז גאָט העלפן ביז ער וועט אונדז העלפן.

שהשם יעזור לנו עד שהוא יעזור.

פיתוח ותשובה לאמירה "גאָט וועט העלפן, אָבער ווער וועט אונדז העלפן ביז גאָט וועט אונדז העלפן".

מתים – בגדים או חפצים שחובה לזרוק אותם בדרכי העפלה לארץ ישראל. כדי שלא יכבידו בתנועה ובצפיפות שבספינה.10

 

מלאכים – אנשים שעזבו כבר את מחנה העקורים ומסרו את כרטיסי המזון שלהם לאחרים. אלה קיבלו לעצמם כמירמה גם את מנותיהם של העוזבים.

המפגש עם ארץ ישראל וקליטתם בה

העולים מתרכזים בשכונותיה של יפו, בלוד וברמלה. בשכונותיה הנטושות של חיפה ועכו. הדור הצעיר מתגייס לצה"ל, הילדים נקלטים בבתי ספר, המבוגרים בעבודה, במיוחד בערים הגדולות, ופותחים גם בתי מלאכה ובתי עסק במקום מגוריהם. מתחילה להתגבש יציבות חברתית שהיא מקום אידאלי לצמיחתו של פולקלור חדש, במיוחד בשטח הפתגם והניב הלשוני.

לשונם של דוברי אידיש הנושאת בחובה הרבה אלמנטים סלביים מתוך מגעם עם הפולנים והרוסים, קולטת עתה בתוכה את הניב העברי של תושבי הארץ הוותיקים.

נאזין לפתגמים שצמחו באותה תקופה, מתוכם מהדהדים הדי הימים ההם והרגשתם של העולים תוך כדי קליטתם בארץ.

בינד מיר אין דרייען נאָר וואַרף מיר צווישן אייגענע – תכבול אותי בשלושה, אך זרוק אותי בין קרובים (ידי האחים שהושטו לבאים מעבר לימים ולתלאות, מוצאים את ביטויים העז במאמר קצר זה).

מיר איז גוט, איך בין שוין ניט קיין יתום – לי טוב, אני כבר לא יתום (שלום עליכם בספרו "מוטל בן פיסי החזן" כותב "מיר איז גוט איך בין אַ יתום" (אשרי, יתום אני. הוא קלט את זה מפי העם. לפנינו שינוי ראדיקאלי, המתבטא ברגשי בטחון ועצמאות).

עקסאָדוס, עקסאָדוס, ניט האָב קיין פאַרדרוס – אקסודוס, אקסודוס אל תצטער (זאת אומרת: כל מה שעברנו אנחנו המעפילים היה כדאי, ואין מה להצטער. הנדודים, הסבל והמצוקה – שכרם בצדם, כי זכינו להגיע למנוחה ולנחלה, למציאות הארץ ישראלית).

מעפילי אקסודוס – יציאת אירופה תש"ז שטולטלו מאירופה אל חופי ארץ ישראל, ומארץ ישראל חזרה לאירופה בגזר דינה השרירותי והנפשע של ממשלת בריטניה, הוגלו שוב לגרמניה. נמל המבורג. מחנה פפנדורף, אמשטאו. ומשם לעת החורף של שנת תש"ח למחנה אמדן. כאן נוצקה האמירה: עמדען, עמדען אונדזער גלות ענדע. אמדן, אמדן – אחרית כל גלויותנו.

מכאן הם יצאו שנית לארץ ישראל והגיעו למדינת ישראל.

המשורר יצחק פרלוב משבץ בשירתו היידית אמירות מתקופת העפלה והתקומה. 11  נאזין להן:

נישטאָ איז קיין וועג, נאָר מיט אומוועגן גייט מען,

דאָס הפקרע לעבן שטעלט מען אין קאָרט,

איבער פינצטערע תהומען, בערגער פאַרשנייטע

צום ברעג פון אייראָפּע, צום ים, צו אַ פּאָרט.

און קומט מען צום ברעג, איז אַ שפיי אויף אייראָפּע,

אַ כראַקע אין פּנים מיט בלוט און מיט גאל,

אין שיפן, ווי הערינג אין פעסלעך פאַרפּראָפטע,

מען שפּרינגט איבער כוואַליעס אַזוי ווי אַ באַל.

בעברית:

ובשדרך אינה, בעקלתון מהלכים.

חיי ההפקר שמים על הקלף,

מעל תהומות חשכות, הרים מושלגים

אל חופי אירופה, אל הסף.

וכשמגיעים אל החוף, אז יריקה על אירופה.

כיחה בפנים, במרה ובדם.

בספינות רעועות, כמליחים בחבית

מדלגים על גלים, על זעף הים.

ס'איז דאָ פון אלץ דאָס גוטצו ניצן, צו הערן און צו קלערן – יש מכל טוב, לשימוש, להאזנה ולהקשבה.

כך ראה העולה החדש שהגיע לארץ שנים ספורות לאחר השואה את המציאות הכלכלית החדשה. והרי מדובר בשנות הקיצוב של מזון ולבוש, תקופתו של השר דב יוסף.

הישוב עוד לא מאורגן לקלוט את המוני העולים. אוטובוס של "דרום יהודה" היוצא מהתחנה המרכזית בתל-אביב רק מספר פעמים ביום, צר מלהסיע את התורים הארוכים המזדנבים אל פתחו בשרב הכבד, לאחר יום עבודה ארוך ומפרך. השמש מקפח על ראשי העומדים בתור. יום של חמסין. כאן נוצר הפתגם:

חמסין, חמסין – חאמסקי סין – "חאם" בפולנית "גס-רוח", "עז מצח". "סין" משמעו "בן". "חמסין" = בנו של גס הרוח.

ובתוך האוטובוס צפוף, דחוס ומחניק. כאן שומעים את הפתגם הנאמר מתוך שנינות והומור יהודי המפיס עייפות נפשית ופיסית:

בעסער שלעכט זיצן איידער גוט שטיין – מוטב לשבת גרוע מאשר לעמוד טוב.

באשר למזג האוויר:

דריי מאָנאַטן גיסט אויף דיר, ניין מאָנאַטן גיסט פון דיר – שלושה חדשים נשפך עליך, תשעה חדשים נשפך ממך.

געלט איז בלאָטע – נאָר וווּ נעמט מען דאָס? – כסף זה זבל, אך מאין לוקחים אותו?

אבי מען זעט זיך, די האַרץ פריידט זיך – העיקר שמתראים. הלב שמח.

ובתקופה מאוחרת יותר: אבי מען זעט זיך און מען דערקענט זיך. – העיקר שמתראים ומזהים איש את רעהו.

על הביורוקרטיה:

ס'איז ביוראָ קרצמיך – "קראַץ מיך" ביידיש: "גרד אותי", ז.א. ביורוקרטיה בעלת נופך מיוחד.

קיימת בעיה של השגת מקום עבודה. לכך צריכים מכרים. זקוקים לידידים היושבים אין די הויכע פענצטער – בחלונות הגבוהים.

מושג חדש למדו והשתרש בלשונם: פרוטקציה.

מען דאַרף וויטאַמין פּעי – צריכים לויטמין פא = פרוטקציה.

אנשים מחליפים את מקצועם כדי להתפרנס בכבוד. אחד רכש מצלמה והיה לצלם. ער איז אַ פאָטאָגראַף – אָבער אויך אַ גראַף = הוא צלם. אבל גם אציל.

וואָס טייער איז ביליק, וואָס ביליק איז טייער – מה שיקר זה זול, מה שזול זה יקר (כלל בכלכלה החדשה בה נפגשים העולים. לא מה שזול הוא גם טוב).

אַ אינדעכס איז ווי אַ הינדיק, ער בלאָזט זיך אָן – האינדקס הוא כמו תרנגול הודו, הוא מתנפח.

ובאשר לשפע: אַמאָל פלעגט מען בעטן פלייש צום מאָגן – היינט בעט מען אַ מאָגן צום פלייש – פעם כשהיה מחסור ביקשו בשר בשביל הקיבה. היום כשהבריאות מעורערת מבקשים לקיבה בריאה שתוכל לעכל את הבשר.

וואָס איז פון קענען פיל שפּראַכן אַז מען קען קיין לעבן ניט מאַכן – מה יתרון הידע של הרבה שפות, כשאי אפשר מזה לחיות. יתכן שמאחורי פתגם זה עומדת האינטליגנציה שעלתה לארץ ולא הייתה לה פרנסה.

עברית שרייבט זיך, יידיש רעדט זיך – בעברית זה נכתב, ביידיש זה מדובר.

עברית לשון הקודש, יידיש לשון הקדושים.

אדם שלא נקלט בעבודה, שאינו בעל מקצוע ואינו מקים לו מקור פרנסה והוא שלימזל. הוא מַלְבּוּש.

"מַלְבּוּש" הוא מטבע-לשון שנוצר בין הפרטיזנים ביערות. זה אחד שהגיע למחנה הפרטיזנים בלי נשק. אדם שאינו מסוגל להלחם. אך כאן, בשכונת העולים, המלה משנה משמעות.

"מלבוש" כאוביקט של חוסר יוזמה ורצון, כהתגלמותה של האין-אונות,12 מוצאת גם ביטויה בספרות יידיש. רחל זשיבלינסקי, בשירה "אין שלאָפלאַזע נעכט" ("בלילות של נדודי שינה") כותבת:

זיצט אַ מענטש אין דרויסן

אויף דער פאַרטאָגיקער נאַסער באַנק.

אָדער ס'איז בלויז אַ מלבוש.

אן אומבאַוועגלעכער שטאַרקער פלעק. 13

יושב אדם בחוץ

על ספסל רטוב מטל בוקר.

האם זה רק מלבוש

או כתם ללא תנועה?

ער האָט געקומען קיין ישראל נאַקעט ווי אַ קני – הוא הגיע לישראל ערום כמו ברך.

בראשית ברא – דאַרף מען זיין געזונט – ראשית כל צריכים להיות בריאים. שאר הדברים מוצאים את פתרונם.

זאָל זיין ניט ערגער, בעסער וועט ניט שאַטן – שלא יהיה גרוע יותר, טוב יותר לא יזיק.

מצב המלחמה בו נתונה המדינה הצעירה, מייאש, מדכדך:

אַמאָל האָט מען געגאַנגען אויף קבר אבות. היינט גייט מען אויף קבר בנים – פעם עלו אל קברי אבות. היום עולים אל קברי בנים.

מען קען לעבן נאָר מען לאָזט ניט – אפשר לחיות, אך לא נותנים.

אחד שמדבר עברית לא נכונה: א מכה בעברתו – ס'איז אַ געהאַרגעטער עברי – "המכה בעברתו כל בכורי מצרים" (מתוך תפילת מעריב).

עוד סימן לעם-הארצות ואולי גם לחוש ההומור של מחברה, פירוש פסוק מהתפילה "וימליך מלכים ולו המלוכה". "און ער האָט געזאַלצן די געזאַלצענע, און זיי זיינען נישט געוואָרן געזאַלצן".

ווער עס מאַכט אַ לעבן. און ווער אַ לעבעניע – יש מי שעושה חיים ויש מי שעושה לבניה.

ווער עס דרשנט, דרשנט אַ ביסל פאַר זיך – הדרשן דורש קצת לעצמו.

היחס למפלגות הוא אמביוואלנטי. מצד אחד השתלבו אנשי עליה זו בתוך המסגרות של המפלגות הקיימות. נעזרו בהן, העניקו להן מיוזמתם ותושייתם, ונהיו שם תוך זמן קצר כשווים בין שווים. אך מאידך, בינם לבין עצמם, השמיעו דברי ביקורת מתובלים בהומור יהודי, חד וחריף, על מוסדות המפלגות בארץ ובמיוחד כמובן על המפלגה שהייתה אז בשלטון:

מפא"י, מפא"י – דאוויי, דאוויי – מפא"י, מפא"י הב, הב. זאת אומרת שהנך נדרש לתת. אך המילה "דאוויי" ברוסית זה לא רק "תן", אלא גם קריאת זירוז בעבודה מפי הממונה, יהיה זה הבריגאדיר (ראש הקבוצה), הפוליטרוק או אחר.

הועד הלאומי – א לומער ועד – הועד הלאומי – ועד צולע, עקום.

איך אומרים בעברית "רעד צו די וואַנט?" – דבר אל הקריה.

הקריה, כידוע, משכנה של ממשלת ישראל.

שמור לי ואשמור לך – שמיר לי ואשמיר לך. "שמיר" ביידיש – "למרוח" (לשחד).

חיים מולצ'דסקי שאבות אבותיו נולדו וחיו בעיירה מולצ'דז14 שבבילארוס, עיברת עתה את שמו ל"מול". הוא אומר: איך האָב אַראָפּגעוואָרפן די צאצקע15 און איך בין איצט "מול". אני השמטתי את "הצעצוע" ואני עכשיו "מול".

ביפו יש מחסור גדול בבתי כנסת בזמן החגים, ובימי חול חסרים אנשים למניין. אַ סך צענטערס זיינען דאָ, אָבער קיין צענטער צום מניין איז נישטאָ – ישנם הרבה מרכזים (הכוונה למרכזי המפלגות) אך אין עשירי למניין. "צֶנטֶר" ביידיש – "מרכז" וגם "עשירי".

בראש-השנה מברכים את הרווק: שנה טובה – זשֶנה טובה. "זשֶנָה" ברוסית – "אשה".

ערב ראש השנה ממוקמים ברחוב הראשי שולחנות ועליהם איגרות ברכה לשנה החדשה. המנהג של מישלוח האיגרות חודש במקום ביתר שאת מאשר בעיירות מוצאם של העולים. יש בכך שמחת הרצף והחידוש של המנהג. איגרת ברכה נשלחת באמצעות הדואר לא רק לידיד הגר במרחק, אלא גם לזה הגר קרוב ואפילו באותו בית. איגרת קטנה, צבעונית ועליה תמונה של חייל צה"ל האוחז בדגל המדינה או נופי ירושלים, הכותל, קבר רחל ועוד.

על המעטפה מודבק בול "דואר עברי", אַ אונדזעריקע (שלנו). לכבודה ולתפארתה של מדינת ישראל.

יודעי דבר מספרים על אשה שנפגשה עם ידידתה בשוק המקומי ומצטדקת לפניה בזו הלשון:

לא שלחתי לך השנה טייבֶה כי לא היה לי כסף. האָב אַ גוט יאָר אָן אַ שנה טייבֶה!

שתהיה לך שנה טובה בלי (איגרת) השנה טובה…

הטלפון היחידי בשכונה ממוקם בתא שממול בית הקפה "גן תמר". הוא טויב און שטום. חרש ואילם. מטבע שתשלשל בו מוחזר לך בפתח הפעור שבקצה המכשיר. אותו מטבע וללא כל דיחוי. "אַ ערלעכער מאַן" אדם הגון. אומרים עליו יודעי דבר. זאָל אַזוי געזאָגט ווערן אויף אונדז אַלעמען. שכך יאמר על כולנו.

את התושב הוותיק בארץ רואה העולה החדש כיחסן הגאה במעמדו. אך יש בין העולים כאלה המתחזים כוותיקים.

יעדער לאַטיק האַלט זיך דאָ ווי אַ וותיק. כל לאַטיק מחזיק כאן את עצמו כוותיק. "לאַטיק"16 מהמילה היידית "לאַטע" שמשמעותה "טלאי". מכאן א "לאטוטניק" המטליא בגדים או נעליים. בעל מקצוע בדרגה נמוכה, אך גם "קרש". יש וותיקים שעלו לגדולה ולעושר על ידי מאמצים רבים ועבודה מפרכת. זיי האָבן דאָ אין לאַנד געפּאָקט און געמאָזלט און געפּאַקט און געמאַזלט. 14 פּאָקן – חלֹה במחלת אבעבועות.

מאָזלען . חלֹה בחצבת. "פּאַקן" זה לארוז, לתפוס, לצבור. געמאַזלט – הלך לו במזל טוב. ער האָט גוט געדאַוונט. הוא התפלל טוב.

כך נראה הוותיק בעיני העולה החדש של התחלת שנות החמישים. ושכונתנו דזשבליה היא דשונגליה. שכונת גבעת עליה אשר ביפו.

הבדיחה עושה שימוש בביטויים ביידיש הטבולה לפרקים במילות לשון הקודש. ההומור ששפתו העיקרית יידיש התפשט עוד דורות קודם לכן לכל אירופה, ועם ההגירה הגדולה אל הארצות שמעבר לים הושתל גם שם. 18

הגטו יצר את ההומור שלו, את הבדיחה האפיינית שלו, את סיפורי הזועה הטבולים בחיוך מקברי. כל זה כנשק מגן נוכח התקפי היאוש.

כסימפוניה אדירה רבת קולות ובנות-קול הם פתגמי ישראל על כל עדותיו ותפוצותיו, ואנו עומדים משתאים נוכח תיזמורם הפונטי. יחודם, פרט לחכמת החיים הגלומה בהם, הוא היחס בין המלה לחברתה, או בין קבוצת מלים אחת לאחרת. אמירות הנוגעות להווה הריאלי, השוטף והחולף, כמו קיקיון שבן לילה היה ובן לילה אבד, מזכירות אמירות קדומות, פרקי הווי של הסטוריה יהודית. מזיגה אורגנית של היסוד הפרטי והכללי. היא באה משאריות עולם המציאות ומתכניו, והדי הדורות עולים ממעמקיהם. אין לנו, אלא, להקשיב להם ולהנציחם בכתב.

וכיוון שבלשון יידיש עסקינן ואמירות ופתגמים שנוצרו בשואה ובתקופת התחייה מטבעם יונקים מהיידיש והעברית גם יחד, נטה אוזן קשבת למיזוג הנפלא שבין שתי לשונות – אחיות אלו.

מספרים על ר' נפתלי הַרופשיצר מאישי החסידות בגליציה במאה השמונה עשרה-תשע עשרה. לשולחנו הגיע פעם "אַ גרויסער עולם", ז.א. קהל גדול, והיו רק חלות מעטות על השולחן. פנה הרבי אל הגבאי:

דו אלימלך שנייד די "מוציאס" דין, און דער עולם זאָל עסן מיט רחמנות… 19

אתה אלימלך תפרוס מוצאת דק והעולם יאכל ברחמים…

מה זה "מוציאס"? "מוצא" זאת פרוסת לחם המספיקה לכדי ברכת "המוציא לחם מן הארץ". פרוסת הלחם קשורה עם ברכת "המוציא" קשר בל ינתק, בהלכה, במנהג ומהם גם בלשון.

תפרוס "דין" זה ביידיש "דין" (דק) אך בעברית "דין" זה משפט, פסק דין.

"העולם" זה לא רק "העולם" אך גם הקהל הזה הסמוך לשולחנו.

הוא יאכל את זה "ברחמנות", ז.א. לאט, ביישוב הדעת. הדין לא יפסק בחיפזון.

מי ייתן ונזכה כולנו – צו אַ גוטן דין באַגלייט מיט רחמנות. לדין טוב מלווה ברחמנות.

הערות:

  1. אברהם אביאל. כפר ושמו דוגאלישוק. הוצאת משרד הביטחון, תשנ"ה .1955 עמ' 85. הביטוי של אדם המעיד על עצמו כי מת בשעת אירוע טראומתי, נמצא גם אצל שאול טרשניחובסקי בשירו "ברוך ממגנצה": "באתי ולך אספר הכל מה שקרה אותי למן היום ההוא הנורא, יום ראיתי מותי. אמנם מַתי! יען אחר, אחר כבר הנני". ראה גם נתן אלתרמן, מגש הכסף. הטור השביעי, תשי"ב, עמ' 366-7. "ואין אות אם חיים הם או אם ירויים".

  2. ראה ערך "אויסגעשריי". גרויסער ווערטערבוך פון דער יידישער שפּראַך. באַנד ,I  1961, זייט 207.

  3. אליעזר צוריאל, בהמיר ארץ ובמוט הרים. בסיוע יד ושם. רמת גן, תשנ"ט עמ' 171.

  4. איגנאץ – יצחק פעלדמאַן. פון גיהנום גאַנץ אַרויס. תל אביב תשנ"ח 1998. "יאָכקע" עמ' 86-88.

  5. א. חייט, על ישראל גורטמן. "יידישע צייטונג" מיום 21.1.83.

  6. י. אפאטאשו, אין פּוילישע וועלדער, עמ' 155, "איין אויסגעוויינט קינד".

  7. ש. איזבאן, אומליגאַלע יידן שפּאַלטן ימען. יהודים בלתי לגאליים חוצים ימים. בואנוס איירס 1948, עמ' 136.

  8. מ. געבירטיג. דאָס געזאַנג פון ליבשאַפט און צער. השירה של אהבה וצער. הוצאת "לעצטע נייעס" ת"א 1963, עמ' 22.

  9. ישעיהו רעכטער "די יידישע נאַצי העלדין". תל אביב 1969. עמ' 420.

  10. יצחק פּערלאָוו, די מענטשן פון עקזאָדוס 1947. ראָמאַן, בוענאָס איירעס 1951, עמ' 89.

  11. חנה מלאָטעק. פּערל פון דער יידישער פּאָעזיע. פאָרווערטס. מערץ 18-12, 2010, עמ' 18.

  12. יצחק גנוז, ווערטער פון לידע און סביבה. מלים מלידא וסביבתה. יידישע שפּראַך. כרך 35, מס. 1-3, ניו יורק 1976.

  13. רחל זשיכלינסקי, אין שלאָפלאָזע נעכט. בלילות של נדודי שינה. "די גאָלדענע קייט" מס. 94, ת"א עמ' 181.

  14. מולצ'דז – בפי היודים "מייטשעט", נפת ברנוביץ, מחוז נובוגרודק. (האווארעדאָק). העיירה שוכנת בשפך הנחל מולצ'דס לנהר הנימן. פנקס הקהילות, כרך שמיני עמ' 404.

  15. יצחק גנוז, על המילה היידית "צצקה". וועגן וואָרט "צאָצקע". "פאָרווערטס" ניו יורק, 13 במרץ 2009, עמ' 14. צעצוע – בלשון העממית. "זי איז יענע צאצקע" נאמר על אשה המשרכת דרכיה.

  16. יצחק פּערלאָוו, דזשעבעליא. פאַרלאַג "ייד בוך" בוענאָס איירעס 1995, עמ' 203.

  17. כנ"ל עמ' 203.

  18. חיה אוסטרובר. ללא הומור היינו מתאבדים. הוצאת יד ושם, תשס"ט פרק שני, הומור עצמי יהודי, עמ' 88-86.

  19. רבי יצחק אשכנזי, אוצרות פון יידישן הומאָר, ניו יורק 1929, עמ' 91.

מודעות פרסומת

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי האתר ולקבל עדכונים על פרסומים חדשים במייל.

יצירת קשר

YGanuz@gmail.com
%d בלוגרים אהבו את זה: