יצחק גנוז

יצחק גנוז (נולד ב-1927) הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. עורך כתב העת ידע-עם, במה לפולקלור יהודי.

רבקה יעקובסון רייך. טעות בקורבן. הוצאת יד ושם. רשות הזיכרון לשואה ולגבורה. ת"א, תשס"א.

יצחק גנוז

ספרה של רבקה יעקובסון רייך מעוגן בתקופה של ערב מלחמת העולם השנייה, סוקר את קורותיה בתקופת השואה עד למועד עלייתה ארצה. ובהמשך – קפריסין, מחנה עתלית בארץ והתארגנותו של הישוב לקראת צאתם של הבריטים. "פתחו לנו את השערים ונתנו לנו ללכת באופן עצמאי, ואכן כל אחד מאיתנו פנה לגורלו… וזה היה באחד בפברואר 1947 ואני בsרכי לגוש עציון…" (עמ' 146).

היא מוצאת את ביתה ב"משואות יצחק", אחד מארבעת יישובי הגוש הנצורים על ידי הכנופיות הערביות ונוטלת חלק פעיל בהגהגתו.

הזיכרון הוא אם היצירה והוא שמכתיב למחברת להעלות על הכתב את מסלולי חייה. סיפורים קצרים מהתקופה שקדמה לריכוז היהודים בגטאות בפולין. חייהם של היהודים כפי שהם נראים בעיני ילדה של אז, אך דרך הפריזמה של העכשיו.

דמויות שונות מאכלסות את סיפוריה, הן בתקופה שלפני פרוץ המלחמה והן תוך כדי השואה. החל מאחיה המבוגר, חיים, פעיל במפלגה הקומוניסטית האסורה על פי החוק הפולני. אביה, שבגיל שבע עשרה הוסמך לרבנות, והאימא הנערצת על כולם, וכלה באנשים שהמחברת פגשה בדדכי הנדודים והחכאוב במאבקה להישרד. הגורליות היהודית זועקת מכל פרק ופרק.

הספר נקרא על שם אחד הפרקים שבו "טעות בקורבן". ראשיתו של הכיבוש הגרמני. "…בשל הכיבוש איני הולכת לבית הספר, כי הלימודים אסורים על ילדה יהודיה שכמוני. לולא כן, יכולתי להיות עתה תלמידה בכיתה ה' (עמ' 62) מראה פני הילדה "ארי" ובשל גילה הצעיר אינה חייבת לשאת את הטלאי הצהוב.

המחברת מיטיבה לספר על היום הארוך ביותר במחנה הריכוז פרשניץ. "כך חיינו ועבדנו". יש לה עין בוחנת ורצון עז לזכור את הדברים פן משהו יחמוך ויעלם מזכרונה.

יום השחרור, 8 במאי 1945. "זה היום שקווינו לו… אני מביטה לכיוון השער ורוצה לחוש איך יפרוץ החופש דרך השער הזה. אני רוצה לחוש את החופש הזה ולהשאירו בזיכרוני לעד, לראות את המחנה הזה ולא לשכחו" (עמ' 100).

רבקה רייך מביאה בספרה פרק מתוך ספרו של דוד ליור בן עירה שהנציח בספרו "עיר המתים" את ימיה האחרונים של קהילת יהודי בנדין. טוב עשתה בכך כי סיפורה משתלב עם סיפורו.

ואלה דבריה על המעטים שנותרו מהגיהינום הנאצי והנמצאים איתה כאן "בארץ המובטחת":

"אנו ניצולי השואה נפגשים לעתים קרובות, יש לנו שפה משותפת שאיש זולתנו לא יבין אותה. אף ילדינו שהם דמנו ובשרנו. איני מאשימה אותם. אני שמחה שהצלחתי לגדלם ללא צל השואה שחבויה עמוק ברגשותי".

ספר זה הוא נדבך נוסף בחקר תלאותיו ומאבקו של דורנו, שבין דפיו מהדהדים החורבן, האומץ והתקווה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי האתר ולקבל עדכונים על פרסומים חדשים במייל.

יצירת קשר

YGanuz@gmail.com
%d בלוגרים אהבו את זה: