יצחק גנוז

יצחק גנוז (נולד ב-1927) הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. עורך כתב העת ידע-עם, במה לפולקלור יהודי.

שמות יהודיים של רחובות ואתרים במזרח אירופה

יצחק גנוז

עך, וואַרשע…

מאָראַנאָוו, באָניפֿראַטן…

דער פּאַוויאַק מיט די גראַטן…

נאַלעווקעס, פֿראַנצישקאַנער…

איטשע-מאַייער פּריוועס…

זשעלאַזנע בראַמע…

אַ וואַרשעווער האָט געגליכן זײַן שטאָט

ווי אַן אייגענע מאַמע.

אך, וארשה…

מוֹראנוֹב, בוֹניפראטים…

הפָוויאק עם הסורגים…

נַלֶווקֶס, פרַנצישקאנא…

איטשֶה-מאיר פריבֶס…

זֶ'לאזנא בראמא…

ורשאי התייחס לעירו

כמו לאמא שלו.

            (תרגום מהמקור ביידיש: אַהרן צייטלין, "מאָנאָלאָג אין פּלעינעם ייִדיש")

בבואנו לתהות על השמות היהודיים של הרחובות והסמטאות בערים ובעיירות של ילדותנו, הרי אנו נוגעים במראות התשתית של התקופה, שנים בודדות לפני השואה, עידן ימי התום, הן מבחינת גילנו אז והן נוכח עולם האתמול שלא חזה את המבול שהגיע בעקבותיו.

סמטת ילדותי, "לידער געסל", סמטת לידא, ושמה כשם העיר – לידא – מוצאה מהרחוב הראשי הנקרא בפי היהודים "ווילנער גאַס", כי ממנו השתלשלה הדרך לווילנה. אך בפי הפולנים בימי שלטונם – "סובלסקה", ובתקופת שלטונה של ברית המועצות – סוביצקיה. בקצה הסמטה נחל הנקרא לידזייקה ועליו גשרון עץ המוביל לעבר אזור כפרי.

צילום לידא

 הסמטה רובה ככולה מיושבת יהודים, ומראות התשתית שלה חרותים בזיכרונם של שארית  הפלטה ששרדו מהשואה. אשרי מי שיונק מלשד הילדות, גם אם עבר את תהפוכות הגורל ושבעת מדורי הגיהנום. לא כאן המקום לתאר את נופה ואנשיה, אך כאשר הזכרנו את הסמטה, עלו בזיכרוני אחד המראות ואחדים מהקולות שהושמעו אז ושם.

במוצאי חג ומועד צעד כאן בסך, על הדרך הסלולה אבני נגף, נוער שנשא את חזון התחייה ובפיו השיר:

מעשרות, מאות, אלפים, מיליונים,

נתקבץ כאן, נתאסף, אנחנו כבר כאן,

בוא אלינו, אלינו, בוא נער עם רב,

הבה נשבר את קיר הזהב.

בוא אלינו, אלינו חבר וידיד,

בוא נקום ונבנה מדינה יהודית,

מדינה יהודית, מדינה יהודית.

לאָמיר צעברעכן די גאָלדענע וואַנט,

לאָמיר אויסבויען אַ ייִדישע לאַנד,

אַ ייִדישע, ייִדישע, ייִדישע לאַנד.

השואה, האיומה מכל, עקרה והשמידה את תושביהן היהודים של ערים ועיירות מזרח אירופה. הסמטאות, הרחובות שאותם הקימו ובנו, אף הם נחרבו עד היסוד. בבואנו עתה לחקור ולתהות  על שמותיהם, כפי שהם נקראו בפי היהודים, נדמה שאנו נוגעים בתולדותיו של דור שחי ופעל לפני מאות בשנים, והרי טוב שמחקר זה יעשה עכשיו ולא מחר או מחרתיים, כי הרי עם כל תושב עיירה זו, שארית הפלטה, ההולך לעולמו, נעלמים הדברים שהוא יכול היה לספר לנו ולמסור.

אנחנו מדברים על ערים ועיירות שאנשיהן אבדו, רחובותיהן נמחקו, אך אלה שעדיין חיים איתנו זוכרים אותה עיר, את שמות רחובותיה וניחוחיה, והם עדיין מהרהרים עליהם בכל מקום ויבשת אליה הגיעו בשוך מלחמת העולם השנייה.

רוב העיירות היו דומות במבנה החיצוני, הטופוגרפי והארכיטקטוני. הרחוב המרכזי או הכיכר המרכזית הוא ה"שוק", רחב-מידות, ממנו מסתעפים רחובות וסימטאות לכיוונים שונים. מקום מרכזי נוסף הוא ה"שולהויף" ובו בתי הכנסת והמדרש. רחוב זה נקרא לפעמים בפי הפולנים: "שקולנה" – שמשמעותו, רחוב בתי ספר ובתי אולפנה.

די "שול גאַס", "שולהויף גאַס" או "דער שולהויף" נמצא במרבית העיירות והערים. בשנות ה-70 של המאה הקודמת ידוע בפינסק "די גרויסע שול גאַס".

אשר לשמות הרחובות אפשר להבחין בכמה סוגים:

א.       שמות שהיו שגורים אך ורק בפי היהודים, והתושבים שאינם יהודים קראו אותם אחרת.

ב.        שמות שמשמעותם היא אחידה גם אצל היהודים וגם אצל שאינם יהודים, אך היהודים קראו למקום בשמות ביידיש ולא ברוסית או בפולנית.

ג.        היהודים קראו למקום בשם הפולני או הרוסי, אך בשיבוש, או סיגלו לשם את המבנה האטימולוגי של לשון יידיש.

שמות הרחובות נקבעו בפי העם לפי הגורמים כדלהלן:

א) כיוון הרחוב, זאת אומרת לאיזה כפר, עיירה או עיר הוא מוביל.

ב)  צורת הרחוב.

ג) תושבי הרחוב, בעלי המקצוע הגרים בו.

ד) אישיות שגרה במקום.

ה) מיקום הרחוב.

ו) שונים.

א. כיוון הרחוב

הרחובות שדרכם יצאו את העיירה אל יישובים סמוכים, נקראו על שם אותם היישובים, כמו-

בעיירה זשעטל: עיירת הולדתו של החפץ חיים זצ"ל. נאָוואַרעדקער גאַס, סלאָנימער גאַס, ליפּאָווער גאַס, דוואָרעצער גאַס.

בעיירה איביה: נאָווערעדקער גאַס, ווילנער גאַס. "ווילנער גאַס" אנו פוגשים בהרבה עיירות הסמוכות לווילנה.

בעיירה דוידגרודק: רחובות שהם על שם כפרים סמוכים: ראַביטשער גאַס, אַלפּינער גאַס, אָלשאַנער גאַס.

בעיר פינסק: בריסקער גאַס, לאַהישינער גאַס, לונינעצער גאַס.

עיירה יאנוב על יד פינסק: ליבעשיי (לכיוון לובישוב), פּינסקער גאַס, מאָהילנער גאַס.

בעיירה וורונובה: ווילנער גאַס, לידער גאַס, זשערמונער גאַס, ביניאַקונער געסל, איישישקער געסל, האַרמענישקער געסל.

הנשיא זלמן שזר בספרו כוכבי בוקר בתארו את עיירתו שטויבץ, כותב על הדרך המובילה אל השטיבל: "הדרך אל השטיבל הייתה מובילה דרך כל רחוב מינסק ולאורך כל השוק ועד בואכה השולהויף".[1] זאת אומרת שבשטויבץ הסמוכה למינסק יש רחוב המוביל למינסק.

בווילנה: לידער גאַס, לידסקע געסל.[2]

ב.  צורת הרחוב

בבריסק דליטא ובלידא: די קרומע גאַס – הרחוב העקום. רחוב זה נקרא גם בפי תושבי המקום שאינם יהודים, ברוסית: קריביה אוליצה או בפולנית: אוליצה קשיבה. אקוויוולנטים למילה "עקום".

בעיירה זשעטל: אַרויף גאַס – רחוב המעלה; הויף גאַס – רחוב החצר או רחוב האחוזה. זהו רחוב המהווה חצר גדולה.

ברייטע גאַס – הרחוב הרחב – בעיר וילנה.

לאַנגע גאַס – הרחוב הארוך בעיירה קיידאן (ליטא).

קורצע גאַס או קרוטקע גאַס (פולנית: קרוטקה, רוסית: קורוטקה). הרחוב הקצר – בעיירה וילייקה. הרחוב הצר – די שמאָלגעסל – העיירה סטפן שבוולין.

"אונדזער שטוב איז געשטאַנען די לעצטע אויף אונדזער גאַס, וועלכע האָט זיך גערופֿן פֿעלד גאַס". ביתנו היה האחרון ברחוב שנקרא רחוב השדה, כותבת נחמה סירוטינה בזיכרונותיה.[3]

בלאָטנע גאַס – רחוב הבוץ, וכן פּיאַסקעס – רחוב החולות – נמצאים במספר עיירות.

בעיירה דוידגרודק בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה אנו פוגשים ב"מצרים גאַס" (רחוב מצרים). סמטה זו מרוחקת ממרכז העיירה, אַ פֿאַרוואָרפֿענער ווינקל (פינה עזובה). כנראה שתושביה אינם רגלים גם להדליק עששיות נפט בביתם בערבים, שמעט מאורם יזלף החוצה.

בסמטה – "חושך מצרים", על כן "מצרים גאַס", בפי היהודים. המאורעות שבתורה כדימויים למציאות של העיירה הנידחת.

בעיירה אוטיאן שבליטא, רחוב שבו עליות ומדרונים, זוכה לשם ארוך: "באַרג אַרוף און באַרג אַראָפּ גאַס" – רחוב במעלה ובמדרון.

בעיירה ביליצה: די חזרשע געסל. סמטה שברובה מיושבת על ידי גויים והם מגדלי חזירים. חזירים התפלשו בבוץ ובעפרו של הרחוב. גם בעיירות סלונים וורונובה היה "די חזיר געסל". סמטה בעיר לידא – רויטע געסל – הסמטה האדומה. אין לדעת מה הסיבה שקראו לה אדומה, אך יש המוסרים את הגרסה כדלהלן: הבילורוסים קראו לסמטה "גריאזני פֶרֶאולוק" – לאמור – הסמטה המלוכלכת. לאחר שהיא רוצפה אבנים, הסבו התושבים את שמה ל"קראסני פֶרֶאולוק (הסמטה האדומה). "קראסנאיא" בפי הבילורוסים אינו רק אדום, אלא גם יפה. אי לכך כונה הרחוב בפי היהודים: "די רויטע געסל".

בעיירה וורונובה: אַראָפּבאַרג – מדרון ההר.

ג. תושבי הרחוב, בעלי המקצוע הגרים בו

 הרחובות נקראו על שם בעלי המלאכה המאכלסים אותו, כגון "גלעזער גאס" – רחוב הזגגים, "שוסטער גאס" – רחוב הסנדלרים (אגב, הפתגם "ס'איז פֿאַרבליבן אין שוסטער געסל" – ללמדך שהעניין נשאר בחוג של תושבי אותה סמטה, כלומר, לא יצא החוצה). גם בסלונים נמצאת סמטה שבה גרים קֵדָרים, אך שם היא נקראת די "קיידערשע געסל". קֵדָר – כינוי רווח ביידיש וגם בספרות העברית לצועני או לטטארי הבקי בניחוש או בכשפים. "שואלת כל מיני סגולות ורפואות אפילו מן הקדרים הזקנים, להבדיל שעשו לה כל מיני כישופים".[4]

בלידא – "די טערקישע געסל", הרחוב התורכי, על שם מאפייה שהייתה שם והייתה אופה מיני מאפה תורכיים ונקראה המאפייה התורכית.

בעיירה וורונובה: "נייער מאַרק" – השוק החדש. "באָד געסל" – רחוב המרחץ, "די בוינע" – בית השחיטה. "סמאָליאַרנע" – בית בישול הזפת.

שכונה של העולם התחתון בעיר גרודנו נקראת "יורזיקה" – בלשון הכפריים המקומיים. "יורזיקה" מהווה החלק הטפל של הנוזלים עם התהוות השמנת בחלב, שאותו היו שופכים.

שמות הרחובות על שם בעלי המקצוע הם ביידיש: שוסטער גאַס – רחוב הסנדלרים, גלעזער גאַס – רחוב הזגגים, יאַטקע גאַס – רחוב האטליזים, אך רשמית על ידי השלטונות הם רשומים באקויוולנט הפולני או הרוסי, תלוי באופיו של השלטון.

רחוב בעיר קרקוב ובו כנסייה ומנזר קתולי, הנקרא בפי הפולנים "קורפוס קריסט" – הסגל הקתולי, כונה בפי היהודים "די בוזֶ'ה געסל". "בוזֶ'ה" משמעותו אלוקים בפולנית, ומעניין הדבר, היהודים אינם מכנים את המקום "גאָטס געסל" ביידיש, אלא "בוזֶ'ה" במטבע הלשון הפולני, כי אין להטביע את שלהם בשלנו.

הרחוב בו נמצאת הכנסייה נקרא לרוב בפי הפולנים "אוּליצָה קוסצילנה", ובפי היהודים "די קלייסטער געסל", אך יש מקרים שגם "די תּיפֿלה גאַס" (תּיפֿלה –במקום כנסייה. משחק מילים תּיפֿלה-תּפֿילה, כינוי מזלזל לצורך ייהוד מונחים נוצריים). (קלמן בכרך במאמר זיכרונות על עיירתו,[5] כותב: "בן-רגע הייתה גוניונדז (עיירתנו) מרוחצת ונשקטת. …איני יודע מאיזה רחוב הגיעה שבת מלכתא אלינו: מדאָליסטאָווער גאַס? מתּיפֿלער גאַס, או דרך האַלטן מאַרק? (השוק  הישן)".

באשר לרחוב בו נמצאת הכנסייה – בעיירה ז'לודוק שבמערב בֶלארוס נמצאת  באותו רחוב גם טחנת קמח. הגויים קוראים לרחוב כמנהגם הנ"ל "אוליצה קוסצילנה", אך היהודים מתעלמים מזה וקוראים למקום "מילנר גאַס" – טחנת הקמח. לגביהם זהו הקובע.

ד. אישיות שגרה במקום

הרב יצחק יעקב ריינס (1839 -1915), מגדולי התורה בליטא ומייסד "המזרחי", היה רבה של לידא החל משנת 1884 ועד שנת פטירתו. את הסמטה שבה הוא גר קראו היהודים "רײַנעס געסל". השם הרשמי בפי הרוסים וגם הפולנים ששלטו לאחר מכן במקום היה "אוליצָה רַיינֶסא", כפי שנקרא בפי היהודים. עם כיבוש האזור על ידי הסובייטים בשנת 1939 שינו השלטונות את שם הרחוב ל"אוליצה מינסקאיה", רחוב מינסק. היה זה שם מקרי לחלוטין, כי הרחוב לא הוביל למינסק. מחיקת מורשתם ההיסטורית של היהודים הכתיבה את מעשי השלטונות.

"די גלחס געסל" – הסמטה של הכומר" נמצאת במספר רב של עיירות. השמות הרשמיים בפי התושבים שאינם יהודים היו שונים, אך בפי היהודים כונתה "הסמטה של הכומר".

בעיירה זשעטל נמצאת "טשערנע די מילנערקעס געסעלע" – הסמטה של טשֶרנה הטוחנת. תושבי סמטה זו היו ברובם לא-יהודים, אך טשרנה וטחנת הקמח שלה היו מן המפורסמות בעיירה, לכן הסמטה נקראת על שמה בפי כל תושבי העיירה, ולא רק הסמטה, אלא גם אגם המים הנמצא בסמוך ונקרא "טשערנעס אָזיערע" – "האגם של טשרנה". אשת חיל מי ימצא.

ומכאן לאתר אחר והוא באר מים. בספרו של משה ביירך, וזאת לתעודה: בגיטאות וביערות ביילורוסיה, הוא מספר מזיכרונותיה של אשתו פסיה, ואלה דבריו:

"היה זה מקץ שבוע ימים ויותר להימצאה בעליית הגג. בהציצה פעם מבעד לחרכים של הגג, עדה הייתה פסיה לאחד המראות המזעזעים… מבעד לחרכים אלה ניתן היה לראות היטב את באר העיירה שהייתה מפורסמת במימיה הטובים. הבאר, שנקראה "קונא ריבעס ברונים" – בארה של קונה רבקה. עתה ראתה פסיה את כולם (את כל שכניה היהודים) כשהם יושבים ליד הבאר, בוכים ומתחננים כי ירשו להם רק קצת מים לשתות, לפני שמוציאים אותם להורג…"[6]

לימים שאלתי את אנשי שארית הפלטה של העיירה ז'לודוק, מי היא זאת האשה קוּנָא-רבקה, שעל שמה נקראה הבאר. תשובתם הייתה שכאן בסמוך הייתה גרה קונא-רבקה, המיילדת שקיבלה לזרועותיה דורות תינוקות בהיוולדם ועל שמה נקרא המקום וגם באר המים. ראה השיר "בארה של קונה-ריבה המיילדת", יצחק גנוז, נוכח הארץ ומלואה, עמוד 16, תשס"ט.

השם קונא (או קינא) של האישה הוא שם לא-נפוץ, אך מופיע ברשימת "פסוקים לשמות הנשים" שבסידורי "קרבן מנחה",[7] ומבעד לרובד הטרגי של התמונה שלפנינו מהדהדת הקונוטציה של בארה של מרים, של המיילדות העבריות ושל רבקה, אשר שאבה מים מן הבאר ונתנה לאליעזר ולגמליו.

בעיר גרודנו, מרכז יהודי גדול עד לשנות השואה – ר' אליהו געסל" בפי היהודים. השם הרשמי – רחוב פודולנָה. פודולנה שהיא בפולנית הרחוב שבשפלה או הרחוב שבמדרון.

ברחוב "ר' אליהו" בית מדרש "אורח חיים". נוסד בשנת 1860, וגם בית תפילה ע"ש וילנר.

ר' אשר וילנר, מן הגבירים שבגרודנה שלפני מלחמת העולם הראשונה, נין ונכד לגאון ר' אליהו מווילנה. ר' אשר התגורר ברחוב זה, הקדיש את הבית לבית המדרש הנקרא "בית תפילה ווילנער". לכן הרחוב הוא "ר' אליהו געסל".[8]

בעיר זאת, "סמטת מואניסטירסקי" בעת השלטון הרוסי, "סמטת קלאשטורנה" בעת השלטון הפולני, ומשמעות שני השמות "רחוב המנזר". אך בפי היהודים "הירש-יהודה געסל", יהודי שעיסוקו היה בכתישת טבק במכתש, אך גם בהחזקת מרתף של יי"ש באותה סמטה.[9]

בפינסק – עדיין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם: "ר' זרחס גאַס", "משה ביעהונס גאַס", "שמעון פּאַטאַפּאָוויטשעס גאַס", "סענדער דעם פּאַסטוכס גאַס", הסמטה של סנדר רועה הצאן.

חצרות גדולות שהכילו מספר בתים, בתי מלאכה וכו', נקראו על שם בעליו של השטח. על פי רוב על שם בעליו הראשון, וזאת אף על פי שבמרוצת הזמן הוא ויורשיו נפטרו או מכרו את רכושם.

בעיר לידא: סאָלצס הויף, סטרוגאַטשעס הויף.

ה. מיקום הרחוב

הנחלים שחצו את העיירה נקראו בשם העיירה. ייתכן גם שהיה להפך, שם הנחל קדם לשם העיירה.

בעיר לידא עברה הלידזייקה. בעיירה זשעטל – הזשעטעלקע, בעיירה איביה – האיווינקע, בגרודנו – ההאָראָדניטשאַקע.

סמטאות שעברו בסמוך לנחלים נקראו על שם הנחלים.

בסמוך לבית העלמין – "די בית-עולם געסעלע".

בעיירה איביה היה "קלויסטער גאַס" – רחוב המנזר, "פֿערדמאַרק גאַס" – רחוב שוק הסוסים. בהרבה עיירות היה "אַ וויהאָן" (מהמילה הפולנית "וויגאָן"), שהוא השטח שמוציאים אליו את הבהמות מהעיירה למרעה.

סמטאות או בתים הנמשכים ליד גנים: "די פּריסאַדעס" – בעיירות וורנובה ואיביה.

בעיירה וורונובה: "די בריק געסל" – סמטת הגשר, "די לאָנקע געסל" – סמטת האחו, "דער נײַער פּלאַן" – רחוב או שטח התכנית החדשה, כנראה שטח חדש שנועד לבנייה.

במספר ערים (פינסק, לידא ועוד) נמצאים זאַוואַלנע גאַס, בלשון הבֶלארוסים המקומיים – הרחוב שמעבר לסוללת העפר. כן נקראים הרחוב או השכונה שמעבר לנהר: "זאַרעטשע", או מחוץ לעיר: "זאַגאָראָדנע גאַס" (פינסק, שנות ה-70 של המאה הקודמת).

 רחובות שבסמוך למצודה העתיקה או על שטחה: "שלאָסגאַס" או "שלאָסגעסל", "זאַמאָק גאַס", זאַמקאָווע", "זאַמאָק וועלדל" (חורשת  המצודה בוורונובה).

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, תחת שלטון הפולנים, קבעה המועצה העירונית של העיר בריסק, לפי דרישת הנציגים היהודים במועצת העיירה, שם של רחוב ע"ש י.ל. פּרץ (קודם לכן "טופולובה"),[10] כך גם בעיר לידא (קודם לכן "פּאָליציינע גאַס" ע"ש משרד המשטרה שנמצא בפינת הרחוב).

שם הרחוב "פֶרֶצָה" היה קיים עוד בבריסק גם בשנות הששים תחת שלטון ברית המועצות, וזאת אף על פי שבבריסק כבר לא היו יהודים.

בעיירה סטפן שבאוקראינה שבין רוֹבנוֹ לסארנָה – "די טײַכגעסל" – רחוב הנחל או רחוב הנהר. זאת עוד בטרם אורי צבי גרינברג כתב את יצירתו הגדולה "רחובות הנהר".

ו. שונים

 בסקרנו את שמות הרחובות של יישובים יהודיים בבֶלארוּס בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, אנו נתקלים בשמות ציוריים ומעניינים כשלעצמם.

סמטה בעיירה קורניץ שאין לה שם, והיא נקראת "די געסלקע", כלומר "הסמטה". על רחוב אחר ששמו "שווישצ'פולר" מספרת פסיה נורמן (ספר קורניץ, תל אביב 1956, עמ' 116)

"ראשיתו של הרחוב היה בשוק וסופו ב"שווישצ'אפולָה". בדיוק מה פירושה של המילה לא ידענו, אבל הרגשנו כי השם מתחלק לשניים, היינו: שווישצ'א – פירושו ודאי שורק או נוהם, והחלק השני, "פולה" – פירושו שדה. שני החלקים בצירופם העלו בדמיוננו מקום שהוא ספק רחוב, ספק שדה, והרוח שורקת בו".

הירש כלס מספר בזיכרונותיו ("בעיירות בילארוס", הירחון סאָוויעטיש היימלאַנד, יולי 1972:

"מבוקר עד ערב נישאים (פֿון דעם גילדענעם באַרג) מ"הר הזהב" – כך קראו פעם לסמטה זאת – שריקות (אַ סווישטשערײַ) פֿון אַ מיליציש פֿײַפֿל (ממשרוקיות של המשטרה). אכן, חיזיון אופייני למשטר ולמקום באותה עת".

אישה מספרת  בספר זיכרונותיה על עיירתה לבידווה שבליטא:[11] "היה שם רחוב ארוך שקראנו לו גרעבליע". גרעבליע – ביידיש הליטאית משמעותה סכר מים. הגבהת עפר העוצרת את זרימת המים בעת שיטפון. היה שם "קאָטלער גאַס". קאָטלער/קאָטליער – חרש דודי נחושת, וגם די "באָד געסל" – סמטת בית המרחץ, שם עבר הנחל. "כמעט חצי מהחיים נהנינו מהנחל. בקיץ היו באים לשטוף שם את הכלים".

ככל הידוע, באותן העיירות, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, לא הייתה קיימת פַרְצֶלַצְיָה. תעודה נדירה הגיעה לידיי, כתובה בפולנית, מבויילת ומוחתמת  בבולים ובחותמות רשמיות של ממשלת פולין. התעודה היא מחודש יוני 1928, בה יהודי בשם אליהו מעביר בחכירה בית ומגרש לחתנו (כלומר נדוניה לבתו הנשואה), וכך מוגדרים במסמך פרטי הנכס:

בית עץ בן קומה אחת עם חלקת אדמה, הנמצאים בעיר לידא, אזור וילנה, ברחוב… (כאןמופיע שם הרחוב ומספר הבית) בגבולות: מצד אחד עם הבית והמגרש של הרצל רובינוביץ, מצד שני עם ביתו של יוזף טובלביץ, מצד שלישי עם הבית והמגרש של סטרוגאץ, צד רביעי רחוב לידזקה.

זאת אומרת שמשלושת שכניו של ר' אליהו שניים אינם יהודים.

בעבר הופיעו מחקרים מעטים על שמות יהודיים של מקומות. הראשון היה מחקרו של צונץ, שהופיע בשנת 1822 ב- Zeitschrift fuer die Wiessenschaft des Judentums, כרך א'. כמו כן עבודותיהם של י. טאַגליכט, בפֿילאָלאָגישע שריפֿטן פֿון ייִוואָ, לאַנדוי בוך, ושל שאול חיות, ייִוואָ בלעטער, כרך ז', מס' 3, 1934, וכן של רפאל מאהלר ברשומות, סדרה חדשה, תשי"ג.

במשך מאות בשנים וכמעט עד לשנות השואה, היה מנהג בתפוצות ישראל שמחבר ספר, בעיקר ספרות רבנית, היה נאלץ להיעזר עבור הוצאת כתב ידו כספר באיסוף כספים מאנשים האמורים לקנות את ספרו כשיופיע, והם "התומכים", או כפי שנקראו "הפְרֶנוּמֶרָנְטִים", והללו היו רשומים בעמודים שבסוף הספר בשמותיהם, בכתובתם ולפעמים גם במעמדם, כמחווה על תרומתם הנדיבה.

ראשיתו של אותו מנהג כתופעה נפוצה החלה ברבע האחרון של המאה השמונה עשרה.מכיוון שלמחבר לא היה הסיכוי לאסוף את המימון הנדרש לכיסוי הוצאות הדפוס ועוד להשאיר לו הכנסה כלשהי מתוך הסכום שיאסוף בעירו, היה נוהג לבקר ביישובים הקרובים לעיירתו ולפעמים גם ברחוקים ממנה.

רשימת הפרנומרנטים המופיעה בסוף הספר הייתה על פי רוב ממויינת לפי היישובים, וזה על יסוד מה שכתב הרשב"א בתשובה, סימן תקפ"א: מידת התורה היא שהיא כותבת ומפרסמת  עושי מצווה, ואם התורה עשתה כן, צריכים אנו להלך אחרי מידותיה.

הרב ר' יצחק יעקב ריינס, רבה של העיר לידא הנזכר דלעיל בהקשר לרחוב ריינס בעיירה, כותב בספרו שערי אורה:

"יען כי אסיפת החתומים על ספר דתי היא מלאכה שאינה נעשית על ידי מלאך ולא על ידי שליח רק על ידי המחבר בעצמו, ומששתי כל כוחותי ורגשותי ומצאתי כי לא נוצרתי לזה ולא חוננתי בהכשרונות (או החסרונות) הדרושים לזה… בל אוכל להשפיל כבודי וכבוד הספרות לנוע מעיר לעיר ולדפוק על פתחי נדיבים שרבים מהם לא ידעו ספר, ומה גם ספר מהספרות התלמודית אשר דעת דרכיו לא יחפוצון, והמחבר בעיניהם כעני המסבב ללקט אגורות".

רשימות הפרנומרנטים הן מקור לא-אכזב לחקר תולדות התרבות היהודית באותה תקופה, ובמיוחד עתה, אחרי החורבן הגדול, כשפנקסי הקהילות ותעודות אחרות הושמדו יחד עם קהילותיה.

עבודה ראשונית וחלוצית באיסוף שמותיהם ושמות יישוביהם של החותמים נעשתה על ידי בערל כּהן, חוקר מובהק, סופר יידיש ניצול שואה, בספרו המונומנטלי ספֿר הפּרענומעראַנטן.[12] מספר שמות הפרנומרנטים ששימשו יסוד לספרו הוא כ-350 אלף, ובספר מפורטים 8767 קהילות ישראל באירופה ובצפון אפריקה.

השמות הגאוגרפיים במזרח אירופה, בחלקם הגדול עברו מטמורפוזה ללשון יידיש השואבת מהאידיולקט של דורות, ויצרו גאוגרפיה של אירופה מיוחדת וספציפית ללשון העם.

הזכרתי קודם לכן את העיירה בה נולד החפץ חיים זצ"ל (1828 – 1933) והיא זֶ'טל שבבילורוסיה. הרוסים קראו לעיירה דזיַאטלובו, מכאן שם המשפחה היהודי דזיאטלובסקי. הפולנים קראו לה זדיֶנציול – מכאן שם המשפחה זדינצילסקי. היהודים קראו לה זֶ'טל – מכאן שמות המשפחה זֶ'טלובסקי, זֶ'טלר.

כשאנחנו מדברים על "הגאוגרפיה היהודית", עלינו להדגיש פרט חשוב. כל כמה שהיישובים היו מושרשים יותר בהוויה, במסורת היהודית, ולשונם לשון העם, כך השמות הגאוגרפיים יהודיים יותר, או בשפת יידיש עצמה "זיי זײַנען פֿאַרייִדישט".

לפיכך, במזרח אירופה מספר השמות היהודיים לערים ולעיירות גדול יותר מאשר במרכז אירופה. במערב אירופה הוא נוטה לאפס.

תוך עיון ראשוני בספֿר הפּרענומעראַנטן אנחנו בודקים מה נאמר בו על העיירה בה גדלתי וספגתי נופי ילדות. אנו מוצאים שאנשיה חתמו כפּרענומעראַנטן על שלושים ושלוש כותרים של ספרות רבנית במאות עותקים. בין החותמים בתי תפילה של קצבים, חייטים, נגרים, מתעסקים, שהם כידוע אנשי חברה קדישא ועוד. השמות של בתי התפילה מעניינים כשלעצמם ודורשים מחקר ועיון נפרד. ביניהם אנחנו מוצאים "בית מדרש בשלאָס", שנמצא ב"שלאָס געסל", שהיא מאחורי ה"שלאָס" – המצודה שבנה המלך הליטאי גדימין באמצע המאה הארבע עשרה.

ונימה אישית. לפני מספר שנים ביקרתי בעיירה והלכתי לראות את השלאָס געסל. חומות המצודה של המלך גדימין הבנויות אבן עומדות כפי שהכרתי אותן בילדותי, אך שלאָס געסל נמחקה מעל פני האדמה ואיננה.

כמוה גם הסמטה בֶרֶק יוֹסֶלֶבִיץ'. הסמטאות שהיו מאוכלסות יהודים, את רובן חצה רחוב שקראו לו "ברק יוסלביץ", על שם איש צבא פולני יהודי (1765 – 1809), שנענה לקריאתו של קושציושקו ליהודים להשתתף במרד הפולני הלאומי של 1794 ונתמנה למפקד הגדוד. כ-500 איש התנדבו לגדוד זה שלחם בהגנת פראגה מפני הרוסים. רבים מאנשיו נפלו בקרב.[13]

הוצאתם של מילונים גאוגרפיים יהודיים של ארצות שבהן היו מרכזים יהודיים גדולים היא צו השעה. ערכם הבלשני וההיסטורי הוא רב חשיבות. הם חייבים לכלול את המקור ואת הזמן מאימתי שם זה או אחר מופיע לראשונה, כדי שיוכלו לשמש כיסוד למסקנות מדעיות הן בשטח האטימולוגיה והפולקלור היהודי, והן בחקר קורותיהן של תפוצות ישראל.

ויפה שעה אחת קודם.


[1] זלמן שזר, כוכבי בוקר, תל אביב, 1966, עמ' 59.

[2] ראה: "… און לויטן פֿאַרלאַנג פֿון געסטאַפּאָ האָט מען זיי אַרײַנגעזעצט אין דער געטאָ-טורמע אויף לידסקע גאַס". ולפי דרישתו של הגסטאפו, אסרו אותן בבית הכלא של הגטו שברחוב לידא. יחיאל בורגין, פֿון ווילנע ביז ישׂראל, עמ' 128, ת"א 1988.

[3] נחמה סירוטינה, "וועגן אייגענע און נאָענטע", סאָוויעטיש היימלאַנד, אוקטובר 1972.

[4] ש"י עגנון, הכנסת כלה, תש"ך, עמ' קצ"ח.

[5] הדואר, ניו יורק, גיליון ל', תשל"ו.

[6] משה ביירך, וזאת לתעודה: בגיטאות וביערות ביילורוסיה, בית לוחמי הגיטאות, תשמ"א, עמ' 69.

[7] סידור כוונת השם, נוסח ספרד, ירושלים, עמ' תשפ"ה, פסוקים לשמות הנשים. באותה קבוצת שמות המתחיליםבאותה אות ומסתיימים באותה אות, והן: קיילא, קריינא, קעניא, קראסא, קראסנא, קלארא, קינא. אותו כלל של האותיות הוא בפסוק: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות י"ג ב'). מאידך בסידור סבלונות החדש היא קרבן מנחה בדפוס והוצאת מרדכי צעבערבוים, פיעטרקוב שנת 1907, כתיב השמות הוא ביידיש: קיילע, קרעסע, קרייכע, קראַשע, קינע. שמות המתחילים באות "ק" ומסתיימים באות "ע". לפיכך, הפסוק הוא אחר ומותאם לכך: "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע" (תהילים ל"ד, י"ט).

[8] דב רבין (עורך), "בתי כנסת ומדרש", אנציקלופדיה של גלויות: גרודנה-גראָדנע, ירושלים, תשל"ג, עמ' 343 – 344.

[9] שם, "תולדות עדת ישראל בהורודנה", עמ' 133.

[10] מ. מנחובסקי, "רחוב על שם י"ל פרץ בבריסק", אנציקלופדיה של גלויות: בריסק דליטא, ירושלים, תשט"ו

[11] דבורה פוס ליפקינד, די לעצטע טרער (הדמעה האחרונה), ת"א, תשכ"ח.

[12] בערל כּהן, ספֿר הפּרענומעראַנטן, ייִדיש טעאָלאָגישער סעמינאַר אין ניו-יאָרק און "כּתב" פּאַבלישינג האַוז, ניו יורק, 1975.

[13] האנציקלופדיה העברית, כרך י"ט, עמ' 659,  1934;  לזכרו של בֶרֶק יוֹסֶלֶבִיץ Ksęga pamiątkova   ,M. Balaban (red.)

14 מאמר זה פורסם לראשונה בקובץ "הציונות הדתית", ירושלים תשס"ב 2001, כולל עתה קטעים נוספים.

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי האתר ולקבל עדכונים על פרסומים חדשים במייל.

יצירת קשר

YGanuz@gmail.com
%d בלוגרים אהבו את זה: