יצחק גנוז

יצחק גנוז (נולד ב-1927) הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. עורך כתב העת ידע-עם, במה לפולקלור יהודי.

שחקן הפורים

מאת: יצחק גנוז

דמותו הייתה ידועה לכל ילדי העיירה. הוא היה ידידם הגדול של כולם.

קצר קומה היה מושקה וחטוטרת הזדקרה מאחוריו, שפתחה את פי

מעילו והפשילה את חזהו החלק השחום. שתום-עין ומרכיב

משקפיים גדולות, שזגוגיותם האחת תמיד סדוקה שתי וערב,

ובצדם האחד משוכים לעבר אוזנו התפוחה. במכנסי רכיבה

מרופטים ראוהו תמיד כשכל צבעי הקשת בצבצו מטלאיהם,

והוסיפו לאישיתו גון פורימי גם בימי חול קודרים וחדגוניים. הוא

ידע הרבה מלאכות ובכולן עסק. מהסקת התנורים בבתי הגבירים,

ניכוש הגינות, מריטת התרנגולות לפני הימים הנוראים. בתקופת

החורף היה נע בהילוכו הברוזי בחוצות המושלגים. רועד קימעה

מהקור. מתכרבל במעילו הבלוי כשחבל עבה חגור על מתניו וגרזן

תחוב בו. איפה אי-שם היה קורא אותו מאן-דהו לחטוב לו את עציו

ותמורת זה מזמינו להסב לשולחנו ולהתכבד בארוחה חמה,

ולפעמים היה מוסיף לו משהו ככל אשר ליבו ידבנו. מעולם לא

עמד מושקה על המקח גם עם מי שקימץ בשכרו ומעולם לא ביקש

משהו מאדם ללא התמורה, ששתי ידיו העמלניות העניקו.

 

לא תמיד גורלו שיחק לו. לעיתים קרובות פגשוהו עומד ליד חלון

ראוה של המאפיה ומבטו תקוע בכיכרות הלחם הטריים, בדברי

המאפה והמתיקה, שהונחו מעבר לזכוכית, כשעינו האחת המימית

צפה על מלאת, וכולו רגוש ומיצר. ילדים שפגשוהו בדרכם היו

עוצרים אותו, מוישטים לו את היד, מעשה גבר. הוא הכיר כל אחד

מהם, לפי שמו הפרטי והרבה לשאול על בית הספר ועסקי אבא.

הרבה לספר על ירושלים והכותל, על נוח והתיבה ועל כל הסימנים

המעידים קבל עולם ואדם, שימות המשיח ממשמשים ובאים. ככל

שהרבה לדבר כן הבקיע דמו את עור פניו הכהים, שהתנאו בעגמת

אביב רחוקה ורוק ביצבץ משפתיו ובין שיניו העקומות. כך היה

טווה שיריים ומושך בסיפורים. ציבור שומעיו שהקיפיהו היו

שוכחים את דרכם וכמאובנים עמדו קשובים לצלילי נעימות נפשו,

שבקעו מתוך דבריו.

 

בפורים היה מושקה אחר. דומה, שכל השנה היה כמין פרוזדור –

ארוך ומייגע לטרקלינו של יום זה. בבוקרו של יום היה יוצא

לרחובה של עיר, הדור בלבושו וגאווה עילאית שורה על פניו.

דומה היה, שקומתו הזדקפה ולבשה גברות יתר. את גבו וחזהו

כיסה מעיל עשוי קרטון ועליו שפע של ניירות צבעוניים. על ראשו

הבריק כתב וממותניו ולמטה משמעה החברה העשויה פח מנצנץ.

בהליכתו הייתה מין טפיפה של הכרת ערך עצמי ומזמן לזמן היה

דולג על השלגים, שנערמו בסימטאות הרובע היהודי, שמא יאונה

רע למגפיו הקרועים. חבורות ילדים היו מזדנבות אחריו, מוחאים

לו כפיים ושורקים. מצפים לו ליד פתחו של כל בית עת נכנס לשם

בחזרו על הפתחים. בהיכנסו לבית היה מברך ב"פורים שמח".

 

מתיר את חרבו מהחגורה, מעמידה בפינת הבית ומפזם את פזמונו:

"היום פורים,

מחר חסל,

תנו לי פרוטה,

ומנות מלוא הסל".

 

לא תמיד היו נותנים לו מנות מלוא הסל ולא תמיד את הפרוטה

מיוחלת. ביום כפור, עת רוח קרה ומקפיאה השתוללה בחוץ,

קרה המקרה. דעתו הייתה טרופה עליו ונקלע בטעות לבית שאינו

מבני ברית. לכל צחוקם הפראי והעילג של דרי הבית, יצא משם

ללא החרב כשקצה כתרו שבור ומעיל הקרטון פרום עליו. בצעדי

יאוש ניגש הוא לעברו השני של הרחוב, התישב על קצה המדרכה

ונעץ מבטו לחללו של היום השוקע. בכי יללה מר נחנק בגרונו

ומעינו האחת הבריקה דמעה, גלשה על פניו הכחושים סכופים

ונפלה מטה, על לובן מרבד השלגים.

 

שחקן פורים

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: