יצחק גנוז

יצחק גנוז (נולד ב-1927) הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. עורך כתב העת ידע-עם, במה לפולקלור יהודי.

"אץ קוצץ בן קוצץ" – אמירה בפיוט, השתלשלותה והשלכותיה

יצחק גנוז

רבי אלעזר ברבי קליר, פייטן מובהק. פיוטיו היו מפורסמים בכל תפוצות ישראל, ולפי המחקרים האחרונים חי ופעל על קו התפר שבין סיום תקופת המשנה והתלמוד לראשית ימי הביניים. נחשב לגדול הפייטנים הקלסיים בארץ ישראל ופיוטיו ידועים ומפורסמים בקהילות אשכנז וספרד.

על מקום מושבו של ר' אלעזר הקליר חלוקות הדעות, יש הסבורים שהיה בן אירופה וישב בדרומה של איטליה.[1] אך יש הקובעים כי היה בן ארץ ישראל. כך מוכח מראשי התיבות אלעזר בן ברבי קליר מקריית ספר. קריית ספר הייתה עיר בארץ ישראל ורק לשמה הונהג התואר "בירב". כן חיבר הקליר על פי רוב פיוטים רק ליום הראשון של חגים שנחוגו בגולה יומיים.[2] ושם "דביר" לפנים קריית ספר (יהושע ט"ו, ט"ו).

בהערכת פיוטיו היו דעות מנוגדות. יש שראו אותו כבעל רוח הקודש אך יש שביקרו את פיוטיו. אחד הנימוקים הוא שדבריו אינם מובנים די הצורך מפני שהם מיוסדים על המדרשים ומי שאינו מכירם אינו יכול לרדת לסוף כוונת דבריו.

"על בקיאותו הגדולה בכתבי הקודש ובכל מדרשי ההגדה, וכן על ידיעתו בהלכה מעידים חיבוריו המרובים. הוא חיבר פיוטים לתפילות של כל חגי ישראל ובהם רקם את המסורות הישנות ואת דעות האמונה של עמו, ואצל עליהן משאר רוחו, למסכת של שירי תהילה, תחינות, קינות, ודרושים תיאוריים עשויים כולם במלאכת מחשבת".3

בקרובה4 שכתב לפרשת זכור, פרשה שקוראים אותה בשבת שלפני פורים, מדובר בעניין עמלק ובעניין המן. הפייטן אומר זאת בעשרים ושתיים מילים שיש בהן כשלושים צדי"קים ושורות הפתיחה הן:

אָץ קוֹצֵץ בֶן קוׁצֵץ קְצוּצַי לְקַצֵּץ

בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ          רְצוּצַי לְרַצֵץ

לֵץ בְּבוֹא לְלוֹצֵץ       פֻּלַץ וְנִתלוֹצֵץ

כְּעֵץ מְחַצְצִים לְחַצֵּץ  כְּנֵץ עַל צִפּוֹר לְנַצֵּץ.

לשון שהיא כמין קולות צלצלים. קולות קצובים החוזרים ונשנים, לשון סמלים הטעונה פּרוש:

אץ קוצץ בן קוצץ – רץ מהר רשע בן רשע. המן בן המדתא.5

קצוצי לקצץ – את נדכאי עמנו לקצץ, להכרית בדיבור מפוצץ, רצוצי לרצץ – בדברי בלע להחליש, לשבור.

סגנון שירתו עשיר ופורה, מכיל חידות, חידודי לשון, רמזים, וכן סוגי חריזה ושימושם בצליל ובמקצב. אך גם פיוטים בהירים ופשוטים. החל בתבניות פּרוסודיות מסובכות וכלה ביצירות ליריות מובנות. והן כעמוד התווך של פיוטי החגים במחזורי התפילה. הקינות שכתב, מיטב יצירתו, המבכות את אסון האומה וחורבן ארצה, לבשו משמעות כללית נצחית וביטוי לקורותיה ברצף הדורות.6

אמירה ראשונה של הפיוט "אץ קוצץ, בן קוצץ" מצאה לה מהלכים בלשון הן מבחינת התוכן והן מבחינת הדימויים והציורים. היא מיוסדת כולה על דברי התלמוד והאגדה. קשורה במקורות אלה בלשונה והפכה לסמל בלשונם החידתית של הפייטנים. אך יש שאזכורים לה גם בספרות יידיש. כמו אצל שלום עליכם בסיפורו "הדגל"7 על הילד קופלי קוקוריקו שהיה קורא את הפיוט הזה בחיידֵר ולא היה יכול להגות את המילים כהלכה. הוא התקשה לבטא את העיצור "ק" ובמקום "אץ קוצץ" היה אומר: "את טוצץ, בן טוצץ, טצוצי לטצץ".

"כשהייתי נער קטן, תינוק עם תינוקות של בית-רבן, היו הכל קוראים לי: "טופולי טוטוריט", כלומר קופילי קוקוריקו. כל כך למה? ראשית, מפני שקולי היה דק וצורח… ושנית, מפני שלא הייתי יכול להגות כהלכה את האותיות גימל, כף וקוף".

מנדלי מוכר ספרים בסיפורו "ספר הקבצנים" העלה תמונה שיש בה תאור תלישתו וזרותו של האדם היהודי בגולה, עולם הקבצנות על דרגותיו השונות בעיירה של מזרח אירופה בתקופתו. הקיום הכלכלי המתבסס על הסוס ועגלתו:

"שניהם מקיפים זה לזה. עושים עסק זה עם זה וזה על פי זה ומתפרנסים זה מזה". אלתר לא שהה הרבה ואמר לי: "מה מעלתו יש לו עכשיו בתוך העגלה?" ובדבריו אלה נשמעה בקשה, מבקש ומתחנן כבן צעיר: "חִלצי שָד, אמא!"… כלומר: …"הַתֵר צרורה והוציאה נא את סחורתך".8

כאן לפנינו הלשון הפרטית של מנדלי ושל שלום עליכם, שהיא לשון הפולקלור היהודי במיטבו. הסמנטיקה של שיחת הרחוב ביידיש.9

סיפורי עם יהודיים המעוגנים באותה עת ובאותם מקומות יודעים לעלות את הדו-שיח הקיים בין העגלון לסוסו:

כשהיה רבי זאב וולף מבזאריז נוסע בעגלה, לא הרשה לעגלון להכות בסוסים. "אף לגדפם אי אתה צריך" היה מלמדו. "אם רק מבין אתה לדבר עליהם."10

המוכר ספרים מציג את ספריו לאלתר, וספר אחד מוצא חן בעיניו של אלתר. "מן סחורה זה משתבח בכל מעלות טובות אלו, החביבות על יהודי מקומנו… ולשון של אותו ספר כפתור ופרח". וכאן, בתוך התיאור, נשמעת דעתו של מנדלי מוכר ספרים על לשון "אץ קוצץ":

"אץ קוצץ", הרי לשונו אף היא יפה, אבל בעלי "אץ קוצץ" יש ויש עכשיו בעולם. ואיך שלא היו מתאצקוצצים, סוף סוף אפשר למצוא חיבתם, אם לא כולה, על כל פנים מקצתה… כיוון שאין מבינים אותו ודאו עָמוק עמוק הוא…, אבל אין זה מענייני".11

אך זה כן היה מעניינוֹ של יצחק ארטר (1851-1791) סופר עברי מתקופת ההשכלה, הראשון שציטט את "אץ קוצץ" כסמל ללשון "אשר דבריה עלגים ונלוזים מליצותיה, אשר שיריה פיוטים ופזמונים מזמוריה, ולחכו יטעם פיוט "אץ קוצץ קְצוּצַי לקצץ" מכל שירי תפארתך".

שלום חולבסקי המספר בספרו על השלטון הסובייטי המתחיל להתייצב באזור הכיבוש, בשנת 1939, מפרט את הרשום על שלטי החנויות שהתרוקנו מסחורותיהן, שמות של מוסדות ומפעלים שמטרתם אינה ברורה. הרי הם "כל מיני אץ קוצץ כאלה". 12

יהואש וחיים ספיוואק, מחברי המילים ואמירות יהודיות בתוך היידיש, מציינים: "אץ קוצץ שפּראַך, אַ פאַרדרייטער אומפאַרשטענדלעכער סטיל." "לשון אץ קוצץ – נוסח מבולבל ובלתי מובן." 13

כך גם במאמרו של לייזער בורקא בעיתון "פאָרווערטס", "מאַמע לשון – נוסח סטוטשקאוו":

ווי שיין און האַרציק זיי זיינען די יידישע תפילות און פיוטים אַזוי שווער איז זיי איינצוביסן. (איך מיין פאַרשטיין.) אפילו פאַר ייִדן וואָס זיינען געגאַנגען אין חדר און געלערנט פסוק. גיי צעקיי אַזאַ מין פיוט ווי "אץ קוצץ קיצוצי לקצץ." מען דאַרף דאָך האָבן אייזערנע ציין דערצו. דערפאַר זאָגט מען טאַקע ביי יידן אויף אַ שווערער. אומפאַרשטענדלעכער שפּראַך: דאָס איז תרגום לשון, דאָס איז אץ קוצץ שפּראַך.14

התרגום:

יפים ולבביים הם התפילות והפיוטים של היהודים אך קשים הם לעיכול. (כוונתי קשה הם להבנה) גם לאלה שהלכו לחיידר ולמדו פסוק. לך ללעוס פיוט כזה "אץ קוצץ בן קוצץ". צריכים שיני ברזל לכך.

אך יש לציין שהקליר כתב את רוב פיוטיו בסגנון שונה מאלה החידתיים. הוא פיתח את לשון הפיוט. לשון גמישה, אמנותית, שנתמזגו בה מילים מקראיות, תבניות מדרשיות, ופניני לשון חכמים.

על איזה עץ תלו את המן ועשרת בניו, ומר חלקו של "קוץ" בזה? מספרת האגדה במדרש אסתר רבה, פרשת ט', סימן ב'.

מאיזה סוג עצים היה אותו העץ? אמרו חכמים: בשעה שבא להכינו קרא הקב"ה לכל עצי בראשית: מי יתן עצמו ויתלה רשע זה עליו? וניטש ריב בין העצים "מי יזכה בכבוד זה".

משתתפים בכך מעל לתריסר עצים וכל אחד אומר את נימוקו שהוא פסוק מכתבי הקודש המאפיין את טיבו ואת יתרונו. ומתחילה התאנה:

אני אתן את עצמי שממני מביאין ישראל ביכִורים. ולא עוד אלא שנמשלו ישראל כביכורה. הפסוק במלואו: "כענבים במדבר מצאתי ישראל, כבִכורת בִתְאֵנָה בראשיתה ראיתי אבותיכם" הושע, פרק ט', י.

וממשיכים אחריה: הגפן, הרימון, האגוז, האתרוג, ההדס, הזית, התפוח, הדקל, עצי שיטים ועצי ברושים, ארז ותמר, ערבה. באותה שעה אמר הקוץ לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אני שאין לי על מה לתלות, אתן את עצמי וייתלה טמא זה. שאני נקרא שמי קוץ והוא קוץ מכאיב – ונאה שייתלה "קוץ על קוץ".

בתרגום אגדה זה מעברית ליידיש שהופיע בוורשה בשנת תר"ן (1889) מתורגמים דבריו אלה בנופך מעניין של המתרגם:

רבונו של עולם: איך האָב ניט צו זאָגן פאַר וואָס המן זאָל אויף מיר הענגען, נאָר ווייל איך בין אַ ליידיקער בוים, וועל איך מיר געבן מען זאָל דעם טמא אויף מיר הענגען. איך ווער גערופן קוץ – דאָרן, און המן ווערט גערופן קוץ מכאיב, אַ דאָרן וואָס שטעכט און מאַכט שמערצן. איז שיין אַז אַ דאָרן זאָל הענגען אוף אַ דאָרן.15

הכתיב ביידיש במקור שונה, כפי שמקובל היה בעת ההיא.

י.ב. לבנר16 בספרו "כל אגדות ישראל" היוצר קשר ברור בין המדרש שבאסתר רבה ובין פיוטיו של הקליר, מציג גם ניגוד למסופר באסתר רבה והוא מדרש פ"ו, "העצים לפני ה"' העצים מסרבים לשמש עמודי תלייה להמן ובניו. כל עץ ונימוקו עִמו.

ויבואו עצי השיטים ועצי הברושים ויאמרו: היה היינו לבנין משכנך ובית מקדשך, וַנִקָדֵש וַנִכָּבֵּד, ועל כן מוסיפים אנחנו לשאול ממך, לאמור: אל נא תטמאנו גופת הרשע הזה.

וכאשר לא נשאר בעצים בלתי אם הקוץ לבדו, וייגש אל ה' וישתחו ויאמר: ידעתי כי קטונתי מכל עצי השדה, ואיש לא מצא בי חפץ עד היום. איטבָה נא בעיניך היום, והיה הקוץ לתלות האיש אשר היה כקוץ מכאיב לבניך. וַיַעַן ה' ויאמר: יבוא קוצץ בן קוצץ ויתלה על הקוץ.

התמונה עדיין עומדת לפניי כמצבת אבן עתיקה שטושטשה ברבות השנים, אך האותיות החרותות בה מכוסות ירוקת וחריצים שהזמן גרמם. עדיין בולטות ושומרות על הדי הימים ההם.

משהו מנוף ילדותי:

העיירה ובתיה. הסמטה כולה בנויה בתי עץ חד-קומתיים. נמשכת מהרחוב המרכזי שמול כיכר השוק עד לנחל הלידזייקה. לאורכה ביב שופכין פתוח. גשרון עץ נטוי מעל הנחל המוביל לאזור כפרי בילרוסי ספוג תוגה חרישית. ומשם אל יער אורנים. בלכתך על הגשרון אנא היזהר. קרשיו אינם הדוקים מספיק ונשברים מפעם לפעם. ומשני צדדיו, אחו מוריק, פרות כרסתניות רועות במרחביה.

בביתנו לעת ערב רכון אבי ליד השולחן לאור נורת חשמל חיוורת ומחזיק בידיו עיתון עברי. ואני ילד סקרן ומשתאה לכל הכתוב במילים ואותיות שרק לא מכבר למדתי.

"עיתון העיתונים". שבועון. וורשה. י' אדר א', תרצ"ח, 1938. כותרת באותית גדולות ובולטות: מה נעשה ברוסיה הסוביטית. הכותב הרב ש. י. זווין.17 אך את תשומת לבי ומבטי מרתק האיור מתחת לכותרת. דמותו של סטאלין מחזיק בידיו את המגל והפטיש, סמלה של ברית המועצות. וביניהם, בין המגל ובין הפטיש, כמו בצבת, ראשי אדם מותזים. גוויותיהם זרוקות מטה לעפר הארץ. מתחת לאיור כתוב: "אץ קוצץ בן קוצץ קצוצי לקצץ".

מכאן היכרותי הראשונה עם פיוטיו של ר' אלעזר ברבי הקליר. אכן, תקופה זדונית של עידן משפטי מוסקבה בהפעלתם על ידי אחד זעוף, ערמומי וסדיסט. לכבודו התחברו המנונים נבובים, משוללי היגיון ותוכן, אכולי אימה ופחד נוכח "שמש העמים". הלשון העממית הרוסית זכתה לאמירות חדשות: הנייר סובל הכול. בעיתון "פרבדה" (אמת) אין אמת. בעיתון "איזווסטיה" (חדשות) אין חדשות. ראשי התיבות נ.ק.וו.ד. משמעותם ברוסית:"לא אדע מתי אחזור לביתי."

מספרי הלימוד של בתי הספר תולשים עמודים הנושאים את תמונותיהם של אנשי שם ומפקדי הצבא האדום, שרק אתמול היו נושאי הערצה וחיבה של המוני העם. עתה מנקבים את עיניהם בציפורני העטים, נוטפי דיו שחור.

אנשים נעקרים בלילה מביתם, לא ידוע לאן, למה ומדוע. בחוץ השתוללה סערת שלגים ובבית הפיץ התנור הכרסתני חמימות נעימה. גחלים בוהקות לחשו שָׁם עדיין. שעות שלווה ורוגע. קולות ודשדוש מגפיים עלו פתאום מכיוון הכניסה המובילה דרך המטבח. שם העששית מבליחה אור עמום. אבי קם על רגליו ומטה אוזנו לצלילי הדיבור הרוסי הבוקע משם.

תוך דקות ספורות שנראו ארוכות מאוד, הופיעו בפתחו המפולש של החדר כשלושה חיילים חסוּנים ואחד לבוש אזרחית. החיילים נשאו רובים. האזרח חבש כובע חורפי עגלגל ומאפיר ואקדח תלוי בחגורו החובק מותניו.

פני אבא שינו את צבעם החיוור. הוא הרים שתי ידיים רועדות ומבטו נעוץ בבאים. חייל ניגש אליו ומישש בכיסי מכנסיו ומעילו. הוא לא מצא שום דבר ופסע אחורנית בשתיקה. – "אתה יכול לשבת!" – ציווה אחד מהם לאבא. קולהּ של אימא רעד בבכי כששאלה "למה באתם?" – "באנו לחפש נשק, אזרחית!" פטר קצרות אחד מהם… "ואת תשבי ואל תקומי".

הם התחילו מלאכתם בארון הבגדים. הוציאו הכול, לבוש אחר לבוש. חיפשו בהם, נברו בכיסים ושלפו מגירות. פירקו ספרים. דפקו בפינותיו ובתחתיתו של ארון הספרים. חייל אחר הוציא את הכלים מהמזנון, הקרוי בלשוננו "בּוּפֶט", ובחנָם מכל עֵבר. בדק את תיק התפילין, ובשקדנות רבה הוציא את ה"של ראש" ו"של יד", הִתיר רצועותיהן ונקש באגודלו על שתיהן בסקרנות תמימה, ילדותית. הגישן לזה הלבוש אזרחית וכולו סימן שאלה.

אבא ישב כמאובן ועל ידו עומדים החיילים עם נשקם. הוא הבין את הלשון הרוסית. הכיר את תרבותו של העם הרוסי. חניך ישיבת הרב ריינס שבלידא, אחת הישיבות המפורסמות באזור. בין ווֹלוֹז'ין, נוברדוק, מיר, ראדין. ובין אלה שנוסדו במחצית השנייה של המאה הי"ט: טלז, סלובודקה, סלוצק, פוניביז', מלטשט, שווינצאן. שם פינסק, בריסק, מוֹטֶלֶה ועוד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מתגייס אבי לצבא הרוסי ועובר את כל תלאותיה. כי הרי אסור לנו היהודים להתחמק מתפקידנו לשרת. לצנינים נהיה בעיני הגויים. סירובנו לצאת למלחמה יגדיל את השנאה לעמנו.

עתה, בשעה זו, הוא אסור בידי חיילים רוסים אלה, שאולי עם אבותיהם יחד, אי אז, דרכו את נשקם נגד הפולש הגרמני.

שעות רצופות חיפשו. פשפשו וחיטטו בין בגדי חג וחול. שלפו את המגירות מהארון. אחת מהן של אחותי והשנייה שלי. הם ערמו ניירות, תעודות, מכתבים, יומנים ודפי עיתונים. אחד מהם ניגש לערֵמת הניירת, הופך בה ככלי אין חפץ בו, כותרותיהן כלפי מטה. קצות ה"למדים" וה"ווים" כלפי מטה. מעביר מיד אחת לרעותה. ופתאום, תוך כדי דפדוף מזדקר בכפות ידיו הקמוצות העמוד הראשי של העיתון ובקצהו באותיות גדולות של קידוש לבנה "עיתון העיתונים" ומתחתן הקריקטורה המצוירת.

במגירה שלי טמון רכושי הבלעדי. מחברות משומשות, ציפורני עטים שבורים, תוויות של בתי מסחר ומפעלי חרושת, פיסות נייר נקיות וחלקות שעוד אפשר לרשום עליהן משהו, אקדח פורים, שרוכי גומי וחבילת עיתונים ישנים, את חבילת המכתבים והעיתונים נטל הקצין לתיקו. אימא סיננה מבּין שיניה הרועדות לכיווּנו: – הרי אלה המגירות של הילדים… – כן, ענה הוא נושף אל תוך כפות ידיו – הילדים גרים בביתך… ציווה על אבא להתלבש: "תבוא אתנו לשעה קלה לנ.ק.וו.ד."

אבא קם בשתיקה אילמת. ניגש לגל הבגדים המעורבּבים על הרצפה, נטל את מעילו ולבשוֹ. חבש את מגבעתו החגיגית, שנזדמנה לו. נעצר לרגע, נתן מבט אוהב באשתו ובילדיו שעמדו מפוחדים. מבט שיָגוֹן בו וכאב בו ותוחלת בו. מאותם המבטים שלא בוטאו עוד בשפת אנוש חיה ובלחן מילותיה. כי קדם לדיבור הגמגום ועתיק מגמגום המבט. פנה לדלת ויצא מוקף ברובים מכוּדנים של שוביו.

בחוץ עמד ליל חורף שקט. שמים מכוּכּבים ניבטו בשמשות הכפולות של הבית. אימא המשיכה להלך מחדר לחדר. ידיה שלובות לאחור וכולה שקועה בהרהורים. מפעם לפעם מתקנת את השמיכות שנטו ליפול ממיטות שלושת ילדיה הישֵנים, ומטה אוזנה לכל רחש מבחוץ שמא זה בעלה החוזר.

אך פעמיו בוששו לבוא לנצח.

אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ קְצוּצַי לְקַצֵּץ.

"עיתון העתונים" שבועון, וורשה, י' אדר א', תרצ"ח 1938 

 הערות:

  1. אהרן מירסקי, ראשית הפיוט. "עיונים" ל"ד, הוצאת הסוכנות היהודית, ירושלים תשכ"ה.
  2. אהרן מרקוס, מסה בתולדות הלשון העברית, ירושלים תשמ"ג, עמ' 341.
  3. י.ל. צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית. ספר ראשון נערך והושלם על ידי חנוך אלבעק. עמ' 184, מוסד ביאליק, ירושלים תש"ז.
  4. קרובה (קרובות) – שם כללי לפיוטים שנאמרים בחזרת הש"ץ (שליחי ציבור).
  5. על פי ירושלמי, יבמות ב', י"ג. הוסיף לכך אליעזר בן יהודה: "קוצץ" – רשע, משחית ומכלה. מילון הלשון העברית, כרך שנים עשר, עמ' 6109.
  6. ראה: סדר יוצרות המבואר, כוונת הלב, בעריכת הרב יעקב לויפר הכולל ביאור משולב ומשובץ בין תיבות התפילה. בני ברק תשע"ה.
  7. שלום עליכם, "הדגל", כתבים, כרך 8, אדם ובהמה, תרגום י. ד. ברקוביץ, הוצאת דביר, תל אביב תשט"ז.
  8. כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, ספר הקבצנים, הוצאת דביר, תל אביב תשכ"ו, עמ' ק.
  9. על לשונם של בעלי העגלות, ראה: נפתלי גראָס, מעשהלעך און משלים, ניו יאָרק, 1955, עמ' 175-168. יצחק גנוז, הדרך בחג השבועות (סיפור), ספר היובל לאסע"י, אוניברסיטת חיפה, תשס"ח, עמ' 480-474.
  10. מ' בובר, אור הגנוז, סיפורי חסידים, הוצאת שוקן, תשכ"ה, עמ' 475.
  11. כנ"ל, הערה 8, עמ' ק"א.
  12. שלום חולבסקי, עיר ויער במצור, הוצאת מורשת, 1973, עמ' .14
  13. אידיש ווערטערבוך פון יהואש און ד"ר חיים ספיוואק, ארויסגעגעבן פון פאַרלאַג "וועקעריי", ניו יאָרק, 1926, עמ' 16.
  14. "מאַמע לשון" נוסח נחום סטוטשקאוו, הוכן על ידי לייזער בורקא, עורך המדור: איציק גאָטעסמאַן, "פאָרוועטס", 26 בספטמבר 2008.
  15. מדרש רבה, מגילת אסתר ח' ווארשה, בדפוס י. אלאפין שנת תר"נא, הועתק ע' מוהר"מ יעב"ץ מעתיק המשניות ע"ט ובעין יעקב ע"ט, עמ' 122.
  16. י.ב. לבנר, כל אגדות ישראל. הוצאת "תושיה" ורשה תרע"ב, עמ' 122. אגדה פ"ו, העצים לפני ה'.
  17. הרב שלמה יוסף זווין, 1978-1885, תלמיד חכם, חסיד חב"ד, לימים עורך האנציקלופדיה התלמודית.

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: