יצחק גנוז

יצחק גנוז (נולד ב-1927) הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. עורך כתב העת ידע-עם, במה לפולקלור יהודי.

דמותו של בעל העגלה בסיפורי עם יהודיים

הדרך בחג השבועות - 1

הדרך בחג השבועות - 2

דיון בסיפור: " הדרך בחג השבועות " 

דמותו של בעל העגלה בסיפורי עם יהודיים

יצחק גנוז

הסיפור סופר על ידי אהרון דוד רבינוביץ שנולד בעיר לידה בבלורוסיה בשנת 1890.  בעיר מולדתו היה קצב ובא במגע יומיומי עם יהודים מהעיירות והכפרים הסמוכים ושמע מהם סיפורים.  הוא עצמו אהב לספר סיפורים, ותיבל דבריו בהלצה עממית, בפנייתו ללקוחותיו ולידידיו במקצוע. הוא עלה לארץ לאחר השואה[1] בשנת 1947, התגורר בתל אביב ונפטר בשנת 1963.

סיפורנו הוא נובלה. הוא אינו שייך באופן מובהק לטיפוס סיפורי מסוים, אך סיומו מזכיר את הטיפוס הסיפורי הכללי 929 AT "הגנה מחוכמת".  באסע"י מצויים 140 סיפורים שעניינם בעלי עגלה או עגלונים. רובו של אוסף זה נרשם מפי יהודים אשכנזיים.  94 מהם מקורם במזרח אירופה.  12 סיפורים נוספים סופרו על ידי אשכנזים מארץ ישראל[2].

תפקידו של העגלון במרקם הכלכלה של העיר והעיירה היהודית במזרח אירופה היה חשוב ביותר.  העברת מטענים ונוסעים ממקום למקום בדרכים משובשות ובדרך לא דרך, בימים ולילות של קור, שלגים, רוחות, הצפות, בוץ וגם שוד האורב להם בנסיעתם, העניקו לעבודתם הילת חשיבות מיוחדת.

הסיפור פותח באקספוזיציה של ניתוק פיזי מוחלט בין העיירות באיזור.  ניתוק זה נגרם בשל הדרכים המשובשות עקב החורף הקשה, או בלשון הסיפור: "הקשר בין העיירות נותק כליל".  סוחר אמיד המתעלם מן התנאים הפיזיים, מתעקש להעביר סחורה שבירה ליריד שמתקיים: "מעבר לנחל שעמד עתה בקפאונו". הדגשת אמידותו של הסוחר ואי רצונו לוותר על עסקה מבטיחה יוצרת אצל המאזין יחס שלילי לדמותו, ושמחה לאיד לעתיד הצפוי והבלתי נמנע במפגש בין זכוכית שבירה וקרח חלק.

המספר שב ומדגיש כי מצב הדרכים היה בכי רע, משובשים בימים כתיקונים ועל אחת כמה וכמה בחורף.  הסוחר, הוא הדמות שמניעה בשלב זה את העלילה, פונה אל הדמות הקיבוצית של "בעלי העגלה".  אין פירוט לתגובותיהם, אך על פי המשך העלילה ברור כי סירבו.  היחיד הלוקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית הנו אדם המצוי ככל הנראה במצוקה כלכלית, המתואר כ"יהודי מטופל במשפחה גדולה", ועושה זאת מחוסר ברירה.

העימות בין הסוחר האמיד לעני מגיע לשלבו הראשון.  קהל המאזינים יודע שאין שום מוצא. הוא מזדהה עם דמותו של העגלון, צופה שהלז יקח על עצמו את העבודה ועתיד להיכשל בה.  המתח עולה לאחר שהסוחר האמיד מעמיד תנאים של קבלת פיצויים במקרה והמטען ינזק בדרך.  זהו תנאי בלתי אפשרי הן בשל הנתונים הפיזיים, והן בשל מצבו הכלכלי של העגלון, אם כי לא נאמר בפירוש שהוא עני.

ניכר כי המספר מצדד בבעל העגלה, יתכן וזו הסיבה לכך שהוא אינו מציין מפורשות שבעל העגלה מתחייב ומקבל על עצמו את התנאים.  צדקתו של העגלון מודגשת בפסקה הבאה.  במהלך יום שלם, העגלון, סוסו, עגלתו ומשאו מתמודדים עם סופת שלגים קשה. לעת לילה, הסוס מתמוטט ונופל, כתוצאה מכך המזחלת מחליקה והזכוכית נשברת.  האשמה אם כן מוסרת מעל העגלון, ודווקא מודגשים מסירותו, התמדתו, דבקותו במטרה, ורצונו להשלים את תנאי העסקה.

חוסר הצדק ביחסו של הסוחר האמיד לעגלון מתבטא גם בהמשך – הסוחר, ששומע על האסון, דורש את הפיצוי על פי התנאים שהתנה.

העימות מגיע כאן לשיאו.  בעל העגלה, שהיה עד כה קשוב, כנוע ושרת את הסוחר האמיד, מפתיע בתגובתו ודורש את הפיצויים לעצמו, בשל הפגיעה בפרנסה. הניצחון מושג כאשר העגלון פותר את הסוגיה על ידי התחכמות שמתאימה לבקיאים בתורה, אותם תלמידי חכמים. כאן לראשונה גם מתברר, כי הסוחר האמיד הוא יהודי וממקד את העימות בהקשר סוציו-אקונומי פנים חברתי.  המתח מתעצם בשל פגיעה בנורמות הרצויות בחברה היהודית של ערבות הדדית (כי"ח).

אזכור "מתן תורה" להדגשת תקיפות התנאים, הינו רב משמעי: לא רק עמידה יבשה על דקדוקי התורה, אלא פניה למהותה של התורה: אותה רגישות לצדק חברתי, וערבות הדדית האמורה לאפיין את החברה היהודית.

התחכמותו של בעל העגלה מזכירה באופן כללי את 929 AT "הגנה מחוכמת".  אך קשה להבין את ההתחכמות. האומנם כפי שעולה מטיעון העגלון, התורה תקפה רק לעונה שבה ניתנה? הרי הדבר אינו מתקבל על הדעת.  ברור שכאן העגלון מתגלה מחוכם יותר מן הסוחר האמיד.

קהל המאזינים, המזדהה לחלוטין עם העגלון, משתתף בשמחת נצחונו.  העוול והמתח המלווה את הפערים הכלכליים בחברה היהודית תוקנו רגעית.

אמנם בסיפורנו, דמותו של העגלון מצטיירת באור חיובי ומעוררת אמפטיה ואהדה בקהל המאזינים, אך לא תמיד הוצגה כך.  העגלונים, שהם העם הפשוט, הרחוקים מהספר, מהאות הכתובה, מהעוסקים בקודש וגם ממלאכת עבודת כפיים, זכו על פי רוב לציון שלילי בסיפור ובפתגם היידי.

"א בעל העגלה פאָרט אזוי לאזג מיטן פנים צום פערד, ביז ער ווערט אליין א פערד". = העגלון נוסע ארוכות כשפניו לסוסים עד שהוא הופך לסוס.

"לייז אונדז אויס גאט פון גלות און פון בעל עגלות"[3]. = שחרר אותנו ה' מהגלות ומבעלי העגלות.

"א בעל עגלה טרינקט אליין". = בעל העגלה שותה לבד[4].  מדובר על כוסית וודקה.

כמו כן הביטוי המובא מתפילת הימים הנוראים: "כי הנה כחומר ביד היוצר", "ווי דער פּארשוין ביים בעל העגלה אין דער האנט". = כמו הבן אדם בידיו של הבעל עגלה.

יחס שלילי זה כלפי העגלון משתקף למשל בסיפור אסע"י 4077, "מדוע היו שני משיחים".  אותו רשמה נחמת ציון מפי רייזל וולף[5], ילידת פולין.  העגלון בסיפור זה טרדן.  בשאלות שהוא מציג לרב הוא מעמיד את עצמו כידען וכתלמיד חכם.  שאלותיו תפלות, מרגיזות.

בסיפור אסע"י 2844, "העגלון החכם בוחן את שלושת בניו", המסופר על ידי יעקב ראוור, יליד פולין, מאופיין העגלון כאיש חכם היודע לטכס עצה וחייב לצפות את התקלה האמורה להתרחש במהלך נסיעותיו.  לכן בתשובתו לבנו הצעיר הוא רואה את רצף המקצוע העובר מהאב לבן כמו הרבה מקצועות ועיסוקים באותם הימים.

לעוזר של בעל העגלה היו קוראים שמייסר (מצליף).  בדרכים הארוכות כשבעל העגלה היה נשכב ומנמנם, היה מתפקידו של השמייסר להאיץ בסוסים ולהקפיד שלא יסטו מהכיוון.  באחד הסיפורים מסופר שפעם חיפש לו בעל העגלה "שמייסר" לעבודה.  הופיע אצלו בחור אחד.  בעל העגלה ניסה לתהות על קנקנו ושאל אותו: – תגיד לי, מה תעשה בלילה, בסערה וגשם ואתה באמצע הדרך ואין שום בית ואדם בקרבת מקום, וגלגל נשבר לך וחושך מצרים מסביב… – לא ידע הבחור להשיב ועמד מדוכא מתיאורו המזוויע של זה.  – דע לך שזה רע! – צעק לעומתו בעל העגלה, זה מר… "ס'איז ביטער וו גאל!" (זה מר כמו מרה!)[6].

במקרה של אסון או תקלה יודע גם העגלון לתרץ בחכמה את גורמי האסון הפוטרים אותו מאחריות ומאשמה כלשהי, וזה באותם הנימוקים הנשלפים מהמקורות.  אם כי הוא מטה אותם כמובן לטובתו. זהו המקרה המתואר בסיפורנו, אסע"י 23011, "הדרך בחג השבועות".

ספרי זיכרונות על אותם הימים יודעים לספר בהרחבה על פרנסתו הקשה והמפרכת של העגלון ואולי מכך נגזר יחסו הביקורתי והגס כלפי נוסעיו.  יחזקאל קוטיק בזיכרונותיו (קוטיק 2005) מתאר אדם המוצע לו להיות מלמד, בזו הלשון: "התבוננתי באיש הצעיר, ובמבט ראשון הוא לא מצא חן בעיני.  גבוה מדי, רחב גרם, ידיים גדולות ועבות, הוא נראה ממש כמו עגלון" (קוטיק 2005, 58).

אופייני למספרי סיפורים על העגלון המקדימים כמה משפטי מבוא לסיפורם בזו הלשון או בדומה לה: "אי פעם חי לו עגלון יהודי והשוט בידו.  דומה היה כי הוא והשוט – בריה אחת הם, לבלתי הפרד.  כך חי לו הלה את חייו במחיצת סוסו הנאמן, רחוק מהשגות בחיים יהודיים נעלים, שקוע בעולמו המגושם והגס (חכם תשס"ו).

מרדכי בן יחזקאל המביא את הסיפור: "שו"ב- בעל עגלה", אותו הוא דולה מתוך ספר "אמונת צדיקים", (ורשה תש"ד), וגם מפי השמועה, המאפיין את האיש שהוא נושא סיפורו: "והנה בעל העגלה לא היה בור, כרוב בעלי העגלות, כי בימי נעוריו למד בבית המדרש, והיה בו ריח תורה, ורק מסיבות הזמן הביאוהו לפרנסה זו. (בן יחזקאל תשי"ז, 275).

כך גם בסיפורים שכינס נפתלי גרוס מפי מרואיינים שונים בולט בעל העגלה כאדם פשוט, עם הארץ, ולפעמים גם תמים.  "דער בעל עגלה יונג וואָס האָט ניט געוואוסט.  אז מען טאָר ניט שלאָגן א ווייב" ("הבעל עגלה שלא ידע שאסור להכות את האישה" (גראס 1955, 171).

בעל העגלה חרד לכבודו והוא משתוקק לזכות בכבוד ובהערכה.  בין נוסעיו רבים אנשי מעלה: רבנים, סוחרים, יהודים העוסקים במלאכת הקודש, והוא בסך הכל העגלון.  הוא מנסה להתגבר על רגשי הנחיתות.  דבר זה מוצא את ביטויו בסיפור אסע"י 6649, בעל העגלה והרב שהחליפו מקומותיהם.  רשם מוטל אדר, מערב גליציה: " א בעל עגלה פון א רב האט אמאל געזאגט דעם רב: – איר האָט אזוי פיל כבוד. לאָמיר זיך בייטן מיט די ערטער, וועל איך אויך האָבן א ביסל  כבוד.  דער רב האט זיך געביטן מיט די ערטער און אזוי זיינען זיי אָנגעקומען אין א שטעטל און צוגעפאָרן צום בית המדרש.  פון בית המדרש זיינען ארויס אויפנעמען דעם רב, אים אָפגעגעבן כבוד, און דערביי אים געפרעגט, ער זאל זיי פארענטפערן א קשיא פון דער גמרא וואס זיי פארשטייען נישט. דעם  רב (בעל-עגלה) האבן זיך די פיס אנגעהויבן שאקלען. ער האָט זיך אָבער באלד געכאפט און געזאָגט: – אויך מיר א קשיא! דאָס קען דאך אפילו מיין בעל-עגלה פארענטפערן."

תרגום:

"בעל העגלה של הרב אמר לו פעם: – חולקים לך כל כך הרבה כבוד, בוא נחליף מקומות וגם אני אזכה למעט כבוד.  הרב ובעל העגלה החליפו מקומות  וכך הגיעו לעיירה  ונסעו לבית המדרש. מבית המדרש יצאו לקבל את פני הרב, חלקו לו כבוד ותוך כדי  כך ביקשו ממנו לפתור להם קושיא מן הגמרא, שאין הם מבינים.

רגליו של הרב (בעל העגלה) התחילו לרעוד, אך מהר מאוד תפס את עצמו ואמר: – גם זו קושיא! הרי עליה יכול לענות אפילו בעל העגלה שלי."

בזכרונותיהם של פליטי השואה ושל אלה שהצליחו להגר מיבשת אירופה בטרם אחזו בה החורבן והכליה, מוזכרים בעלי העגלה לטובה.  ראוי להביא כאן דבריה של זלדה ספירשטיין[7], ילידת העיירה קמיניץ על ידי בריסק בליטא, שזכרונותיה משקפים תקופה מלפני מלחמת העולם הראשונה עד שנות השלושים[8].  וכך היא מתארת את בעלי העגלה:  "היו בעלי עגלה בעירנו.  יהודים יקרים, הוגנים, ישרים.  היו מסיעים נוסעים לבריסק.  אני זוכרת לילה שלם היתה הנסיעה נמשכת.  הסוס המעונה היה נעבעך מושך את העגלה בכוחותיו האחרונים.  לא פעם היו חייבים לרדת מהעגלה, לדחוף אותה ולעזור לסוסו להניע את הגלגלים.  פרנסה היתה.  שמש בבית המדרש, חזן, מוהל, שוחט, הקורא למתפללים אל בית הכנסת.  העיקר, יהודים חיו…מהרוח, מהאוויר.  חיו בביטחון שרבון העולם יעזור להם…והשם ברוך הוא עזר…השיאו בנות…לקחו חתנים אוף קעסט (החזקה מלאה)…זכו לנחת טעמו מהחיים שנפסק להם והחזירו באהבה את נשמתם לרבונו של עולם…כי סוף האדם למות…אדם יסודו מעפר וסופו לעפר…ברוך דיין אמת…"

בספר הפרענומעראנטן (המינויים) (כהן 1975, 255, ערך 7221) מופיעה בין היתר רשימת האנשים שחתמו ורכשו ספרי קודש בעיירה קמיניץ ליטובסק.  הרשימה כוללת עשרים כותרים, ביניהם "אורח ישרים" מאת מנחם צבי מאקסין, וורשא 1893.  ממנו נמכרו בעיירה 88 עותקים.  תפוצה גדולה יחסית של ספר באותם הימים בישוב קטן.  דבריה של זלדה פיירשטיין על בעלי העגלה בעיירתה ראויים לתשומת לבנו.

חסידים העריכו את עמלו של בעל העגלה, התמצאותו בדרכים ויכולתו להתגבר על מצבים שונים ומשונים הפוקדים אותו.  מספרים על אביו של האדמו"ר ר' אברהם מתתיהו משטיפנשט שפעם נסע עם בנו הקטן מהעיירה שטיפנשט בעגלה.  באמצע הדרך אמר לבנו שיתיישב במקום העגלון וינהג את העגלה.  הנער, לימים האדמו"ר עשה כך.  נענה אביו ואמר: ב"ה, "לויין קינד קען שנין פירן די וועלט" (בני כבר יודע להנהיג את העולם).

משהו אישי.  שנות השלושים ואני כילד לומד בבית ספר עברי "תרבות" בעיר לידא (כיום בילארוס, אז פולין).  ביום חלוקת התעודות לתלמידים, לפני החופש הגדול, חזרתי הביתה מבית הספר ובידי התעודה שזה עתה קיבלתי.   עברתי דרך השוק שם חנו בעלי העגלה על עגלותיהם וסוסיהם.  אחד מהם קם מהדוכן שלו לקראתי: – נו, ילד, תראה לי את תעודתך, איזה ציונים קבלת?

אני לתומי וללא היסוס הצגתי לו את התעודה.  הוא עיין בה בקשב רב, מגרד את ראשו המגודל, המאובק מלובן של שק קמח והפטיר: – נו, ס'איז א גוטע וועג, סיי מיטן וואָגן און סיי מיטן שליטן…(נו, זו דרך טובה, הן בעגלה והן במיגררה).

הערות

[1] נולדו לו חמישה ילדים, שלושה מהם נרצחו בשואה.  בנו ובתו שרה שיף היו פעילים בתנועה הציונית בחוץ לארץ.  שרה נאסרה על ידי הסובייטים, ועם כיבוש הגרמנים, היא נקלטה בקרב הפרטיזנים.  את זכרונותיה העלתה על הכתב.

[2] התפלגות הסיפורים שמקורם במזרח אירופה: 54-פולין, 22-רוסיה, 7-מזרח אירופה ללא פירוט, 5-ליטא, 3-לטביה, 2-בלורוסיה, 1- אוקראינה.   נוסח קרוב מאד לספרנו הוא אסע"י 1987: "העגלון וחג מתן תורה" שנרשם על ידי חיים שוורצבוים, בשנת 1960.  תמצית הסיפור: "בית דין רבני פסק שעגלון אשר לא הגיע ליעדו בזמן הנקוב מראש, הפסיד על פי חוקי התורה את שכרו.  העגלון טוען שהיות והתורה ניתנה בחג השבועות, כלומר בקיץ, אינה יכולה לדון בדברים הקורים בחורף בשעת גשם שוטף".

[3] סטוטשקאוו 1950, עמ' 117.

[4]  נרשם בזמנו על ידי, מפי של יוצא פולין.

[5] המספרת נוקטת בשם הרב "הרב מסלנט החריף".  יש להניח שהכוונה היא לרב סלנטר (ליפקין) ישראל 1810-1883, מייסדה של תנועת המוסר.  כבן שתים עשרה נסע ללמוד בישיבה בסלנט שבליטא ועל שם עייר זו כינויו.  דרכם של סיפורי עם שמספריהם מייחסים אותם לגדולי הדור או למפורסמים שבעם ובכך להעצים רישומו של האירוע.  אם כי אין לתלות בוודאות שמדובר הוא באישיות זאת או אחרת.  אבל לפנינו ציון למקום ולתקופה.  בנוסף לכך הכינוי "החריף" היה נהוג לרבי אייזל חריף ולא לרבי ישראל מסלנט.

[6]  רשמתי בשנות החמישים מפיו של ר' אהרן דוד ז"ל, יליד העיר לידא, בילארוס המערבית.

[7] כתב ידה של זלדה פיישטין כתוב ביידיש, נשלח למערכת ידע עם על ידי אסתר חנני, חיפה ביום 2 במרץ 1982.

[8] על קמיניץ בליטא Kamieniec Litewski, ראו "פנקס הקהילות", יד ושם, פולין, כרך חמישי, ווהלין, פולסיה.  שם מפתח עמ' 328.

ביבליוגרפיה

בן יחזקאל, מרדכי, 1957.  ספר המעשיות, כרך א'.  תל אביב: דביר.

גראס, נפתלי, 1955.  מעשהלעך און משלים.  ניו-יארק.

חכם, א., תשס"ו. "מסיפורי צדיקים, השליח המסתורי". תוספת לגיליון המודיע כז בטבת.

כהן, בערל, 1975.  ספר הפרענומעראנטן.  ניו יורק.

קוטיק, יחזקאל 2005.  נע ונד, זכרונותיו של יחזקאל קוטיק.  מהדורה מתורגמת ומבוארת בידי דוד אסף, חלק שני. תל-אביב: המרכז לחקר תולדות היהודים בפולין ומורשתם, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב.

סטוטשקאוו, נחום, 1950.  דער אוצר פון דער יידישער שפראך.  ניו-יארק : יידישער וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט – ייווא.

"פנקס הקהילות". פולין, "ווהלין, פולסיה", כרך חמישי.  ירושלים: יד ושם תש"ל-תשס"ו, 1969-2006.

מידע

ערך זה פורסם ב-21 באוקטובר 2015 מאת ב-סיפורים ותויגה ב-, , , .

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי האתר ולקבל עדכונים על פרסומים חדשים במייל.

יצירת קשר

YGanuz@gmail.com
%d בלוגרים אהבו את זה: