יצחק גנוז

יצחק גנוז (נולד ב-1927) הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. עורך כתב העת ידע-עם, במה לפולקלור יהודי.

את ניקראסוב אתה מכיר?*

יצחק גנוז

לובן בוהֵק מקהה את העיניים. לובן למטה – שלג טובעני לאין קץ מכסה את הכול. פתיתִיו מתערבלים סחור סחור בסערה מקפּיאת חושים. לובן למעלה, בשמים חדגוניים מוצקים כשלמות אחת מסביב גושי אילנות בעריית בדיהם עמוסים שכבות שלג וכפופים תחת משאם הקפוא.

בלויי הסחבות של לבושי האסירים: סודר ורברב העוטף את ראשו ואוזניו של סַמל מהצבא הפולני מעל לכובעו הצבאי שמוט הכפתורים וסֵמל הנשר. צוהב מעילו הקרוע של איכר בלארוסי וצוהב פניו הקודחות. קסקט שחור ומנומר של בחור ישיבה ליטאית על מצחו הרחב חרוש הקמטים. תשבי יתרץ קושיות ואבעיות. ברק עיניו הערמוניות של סוחר יהודי מנאלבקי כברק המשור המתנועע על כתפיו השחוחות. חותלות אפורות מהדקות רגליים עקמומיות של רועה צאן קזחי שנלקח מעדרו ומבקתת הטשאיי השלווה בואכה אלמה-אטה. פופייקה שחורה, חגורת חבל סבּלים מדובלל ו"פימי" אפורות ארוכות עד למעל ארכּוּבּותיו של רוצח מועד מסמטאות מולדובנקה שבאודסה – כאן על פיו יישק דבר. חיתתו על כולם עד שיתנגש עם אחד כמוהו וייפול דבר ביניהם.

אילנות גבוהים רבי אנפּין הורעדו תחתם בהינעץ משורים וגרזִנים בגופותיהם. בחריקה ונהק ענפים נשברים נפלו מלוא קומתם השגיבה על רובדי השלג.

סטפן איליטש ישב על גזעו של אילן כרות כשידיו אוחזות בגרזן ומבטו רתוק במרחקים המלבינים. ספק נמנם ספק הרהר. סיפרו עליו שהיה מרצה לספרות יוון ורומי, היא "אנטיטשניה ליטרטורה" באחד מבתי האולפנה המפורסמים של הבירה, ותקופת מאסרו "תינוקית" היא, בסך הכול שמונה שנים.

סטפן איליטש היה משמיע באוזני חבריו בקבוצה שאינו מאמין שאי פעם יחרוג מסוּגר זה. שמונה שנים תקופה ארוכה היא לפי מושגיו. ואפילו יצליח לסיימה, יוסיפו לו שנים. כי הרי החוק דומה לסוס – לכל כיווּן שתרצה אתה מפנה אותו.

סטפן איליטש היה כבר "דוכודזיאגה" היינו אדם העומד להגיע למקום שכּל ילוד אישה מגיע אליו עלי אדמות, זהו מי שנמצא כבר מעֵבר לשלב אפיסת הכוחות, הייאוש, העינויים, הזוהמה, הפחד, הכפור. עבודת הפרך והכּינים חברוּ יחד והכניעוהו. כוחותיו הנפשיים והפיסיים אינם מגיעים כבר לכדי מאבק. הוא מעֵבר לטרוניה, לתלונה, לצעקה כלשהי כלפי אדם ושמים. דבריו לֵאים מלפרוץ מגרונו. וסגוֹר לבו נרעש בטרם ייקרע. שוב איננו הוא עצמו. הוא לא הוא גם אם עודו מהלך על שתיים ושמו כּשם שכּוּנה בעת לידתו.

כאשר ראש הקבוצה שלנו הכריז על "זקורקה", היינו הפסקה לכמה רגעים לשם עישון, מנוחה קמעה ויישור הגב הכפוף על המשׂור, פניתי אל סטפן איליטש, מתנשם בכבדוּת. מקפּץ על גזרי העצים שנערמו ציבורים ציבורים כשרגליי בוססות בשלג הטובעני. הוא המשיך לשבת בכפיפה מאובנת משל אנדרטה תקועה על גזע של אילן, ולא ניתק מבטו מאי שם שמעל לצמרות העצים.

סטפן איליטש, שאַלתי תוך נשיפה חפוזה על אצבעות ידיי, סטפן איליטש, "קאק דזילה" איך העניינים?

לא השיב על שאֵלתי. סקר אותי בעיניו התוהות. שברירי יֵירָקון בוהקים באישוניהן מתחת לשמורות שׂיבה ארוכות. משהו מרגשת הנפש הביעו עיניו… אחד משישים נהרת חיוך לידיד מוֹדע וקרוב. תשובתו לא ברורה הייתה, אך בכבשון קול הפנה שאלה לעומתי:

"סשקה מויסייביץ, את ניקראסוב אתה מכיר?"

"לא" עניתי, אינני מכיר, מי זה?

לא שׂם לב לתשובתי והמשיך לדבּר כאילו אל עצמו, מִלמל שיר שרק שנים לאחר מכן עמדתי על תוכנו וטיבו:

בכתה לה סשה כשגדעו את היער

עד היום זה מכאיב לה עד דמע,

אילנות לִבנֶה נפלאים –

אייכם, אייכּה?

הפסקתי שטף דיבורו ושמתי בידיו פרוסת לחם שדָליתי מכּיס מעילי. הייתה זאת מנת לחמי שחסכתי מפי אתמול.

"סטפן איליטש", אמרתי, "קח!"

"למה, מה פתאום" גמגם.

"קח!" – אמרתי, זה מפיטוחוב הטבח, קח!

הוא פער את עיניו לרווחה כנגד קומתי שנתגמדה בערֵמת השלג, משל עומד אני להיבחן אצלו בידיעתי באיליָדה.

"קח" הוספתי בתוקף.

אה… ה… – שהק כיורד לסוף דעתי ונטל את הלחם.

רוח הִפריחה פתיתים לבנים. רוח קרה, דוקרנית, משבשת נשימות, מחתלת אדם, שמים וארץ.

* הופיע בעיתון "הארץ" – תרבות וספרות, מיום 28 במאי 1965.

מידע

ערך זה פורסם ב-28 בדצמבר 2016 מאת ב-השואה, ידע עם, כללי ותויגה ב-, , .

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי האתר ולקבל עדכונים על פרסומים חדשים במייל.

יצירת קשר

YGanuz@gmail.com
%d בלוגרים אהבו את זה: