יצחק גנוז

יצחק גנוז (נולד ב-1927) הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. עורך כתב העת ידע-עם, במה לפולקלור יהודי.

 דמותו של רוטשילד וסביביו בהומור היהודי

יצחק גנוז

 ההומור היהודי הנוטה להעלות את דמותו של רוטשילד בראי הבדיחה והחידוד מעלה גם את דמותה של החברה הסובבת אותו, מצבה הכלכלי, חיי היום-יום שלה ודרכי קיומה, כי על רקע העושר הבוהק והמגרה של בית רוטשילד בולט העוני של האוכלוסייה היהודית הגדולה והשורשית משנה תוקף בעיירה בתקופתו של רוטשילד, במיוחד במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים.

שני בחורי ישיבה לנים בבית הכנסת, כי אין ידם משגת מקום לינה אחר. אולי הגיעו מאחת העיירות הסמוכות ואין להם כאן בעיירה לא קרוב ולא גואל. הם "אוכלי יָמים" – עסן טעג. כלומר, ישיבות מצויות ברוב הקהילות, ועל בן ישיבה למצוא לו שבעה מארחים שיאכילוהו על חשבונם, כל אחד יום אחד בשבוע.

ומספרת הבדיחה בפתיחתה: שניהם ישנים על ספסל עץ ונדודי שינה מתישים אותם. מתהפּך האחד ושואל את חברו:

– תגיד לי, מה אתה חושב, על כמה כריות ישן הגבאי של הקלייזל הזה?

עונה לו חברו: – בטח אשתו דאגה כבר שתהיה להם כרית אחת.

– וזה, הפרנס של העיירה?

– ודאי יש לו שתי כריות…

– וההוא, הגוי, ראש העיירה?

– בטח יש להם יותר משתיים…

לאחר שתיקה כבדה ואילמת ממשיך השואל להטריד את חברו:

– אז כמה כריות יש לרוטשילד?

– אה… לרוטשילד, יש לו כריות עד לתקרה…

– אם הכריות מונחות עד לתקרה אז איפה הוא ישן? מתעצבן השואל ומתהפּך על גבו.

– הוא ישן על הגג!

– הרי על הגג קר בלילות האלה…

– יש לו פֿײַער טאָפּ (סיר אש) שעליו הוא מחמם את כפות ידיו.

אַ פֿײַער טאָפּ היה סיר מלא גחלים לוהטות שבעלי ה"סטראַגאַנעס" (הדוכנים) והחנויות בשוק היו מחזיקים בימי החורף הקשים.

השואל אינו מסתפק בתשובות אלה.

– ואיך השמש הזה מהבאָגידניעלנע (מושב זקנים?)…

– על זה השמש אל תשאל… ער איז אַ קבצן אין זיבן פּאָלעס.[1] הוא קבצן בשבע כנפות של בגדו.

בעיני הבחורים הצעירים מדוֹרגים האנשים בחברה לפי מעמדם הסוציאלי: השמש, הגבאי, הפרנס, התגרנים שבשוק, הגוי ראש העיירה, ומעל כולם – הברון רוטשילד.

הבדיחה היהודית יודעת להמריד את היהודי על אחיו העשיר והתקיף, אך אין כלל זה תקֵף לגבי רוטשילד. הוא "גביר אדיר" ובנוסף לכך אדיב, נדיב, נערץ ומסור לעמו המפוזר ברחבי תבל. אדם ישר וקורקטי, כפי שעולה מסיפורי העם עליו.

אישה באה אל רוטשילד וביקשה ממנו עזרה:

כל ימיה עשתה צדקה עם אחרים. עכשיו נהפך הגלגל (די וועלט איז אַ ראָד. העולם הוא גלגל), והיא בעצמה צריכה למתנת בשר ודם. זי איז בדיל-הדל.[2]

לִכסֵן רוטשילד את עינו אליה וכתב לה המחאה: חמישים מארק.

הסתכלה האישה במה שכתב ואמרה: אדוני הברון, ממשפחה מיוחסת אני…

קרע רוטשילד את ההמחאה וכתב לה המחאה אחרת: מאה מארק. חזרה האשה ואמרה: משפחתי ידועה בפראנקפורט…

חזר רוטשילד וקרע את ההמחאה השנייה וכתב לה המחאה שלישית, מאתיים מארק. סיימה האישה ואמרה: וקרובה למשפחתו של אדוני הברון…

קרע רוטשילד את ההמחאה השלישית וכתב המחאה רביעית: חמש מאות מארק, ואמר לה: ועכשיו אם לא תיזהרי, גבִרתי, ותאמרי שבתי את, יכריע השוטר בינינו…[3]

דמותו של רוטשילד המקשיב לזולת באורך רוח ואינו נוהג בפורמליוּת יתרה, ומוכן לעזור לעני ולנידח, חרוטה בסיפורי עם יהודיים.

מקבץ נדבות התדפק על דלת ביתו של רוטשילד. מזכירו של הברון פתח את הדלת ושאל לרצונו. "אני רוצה פגישה אישית עם הברון". "למה לך?", עונה לו המזכיר, "אמוֹר לי מה בקשתך ואמלא את רצונך".

אך הלה מתעקש ואיננו מוותר.

רוטשילד מסכים לפגוש אותו ושואל לסיבת בואו.

"הולך לי בכל רע", עונה הקבצן, "ואני זקוק לעזרה כספית דחופה".

"הרי יכולת להגיד את זה למזכיר שלי!"

"אדוני הברון", עונה לו הקבצן, "בעסקי הבנק אתה בקיא יותר ממני, אך בשטח השנור בקיא אני יותר ממך!"[4]

אורח לא-קרוא הופיע בפתח משרדו של רוטשילד וביקש להיכנס. המזכיר פתח את הדלת לרווחה בפניו ושאל לרצונו. אם מדובר באיזו תרומה כספית, הוא (המזכיר) יוכל לעזור לו.

– לא, עונה לו האורח, אני באתי לתת ולא לקבל…

– מניין באת?

– מהעיירה טימקֶביץ', מינסקער גובערניע…

– מה תיתן לברון?

– אַ ברכה…

המזכיר משתהה קצת, אך נותן לו להיכנס פנימה.

הנכנס קד קידה עמוקה ושואל לשלומו של הברון.

– ומה שלום תושָׁבי העיירה? – שואל המארח.

– יש הרבה דלפונים בטימקביץ', יתומים, אלמנות, בנות לחתֵן…

– ומה מעשיך?

– אני משתתף בהלוויות, אוסף תרומות… מנחם אבלים…

רוטשילד שולף פנקס המחאות וכותב לו מאה מארקים, אך האורח הבלתי קרוא מסרב לקבל את ההמחאה ומבקש מהמזכיר שייתן לו במטבעות ולא בנייר.

– למה? – שואל רוטשילד.

– כי בהלוויות אני מהלך כשהפּוּשקֶה מפח בידיי, און עס דאַרף קלינגען, צריך שזה יצלצל…

צחק רוטשילד צחוק לבבי וידידותי. מזכירו נטל חופן מטבעות והֵריק אותו לכיסו של האורח. תוך כדי כך נפלו כמה מטבעות ארצה. התכופף הברון, הרים את המטבעות והגישם לידיו של המבקש, ושפתיו של המבקש דובבות: ברון יקר, צדקה תציל ממוות… עד מאה ועשרים… להרים מטבעות נופלים המיועדים לצורכי ציבור, הרי סגולה היא לאריכות ימים…

בסיפורנו זה מתגלה הברון רוטשילד כדמות אצילה המגישה אישית, במו ידיה, את מטבעות הכסף לאביון, כידיד השווה לו במעמדו ובהונו, והידיד הזה מהעיירה טימקביץ' שבמינסקער גובערניע, חשוב לו שתפקידו בהלוויית המת ימולא לפי כל הכללים והטקס.

העם בכללותו מעניק כבוד והערכה רבה לבית רוטשילד. עוברי אורח העוברים בסמוך לארמון המשפחה רואים איך מעבירים משם תינוק ל"קאַרעטע", היא המרכבה. אומר איש לרעהו: זע נאָר יענקל, כאַפּ אַ קוק, אַזאַ קליינער און שוין אַ ראָטשילד (ראה נא יענקל, הסתכל, קטן כזה וכבר רוטשילד).

בדיחה זו, המופיעה בספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב, מסופרת גם בפולנית, אך על מיליונר יהודי אחר באותה תקופה, והוא – ברודסקי.[5]

הבדיחה היא ראשית היצירה של ההומור, והבדיחה היהודית היא גם סיפור קצר – "אַ מעשׂהלע". דאָס ייִדישע מעשׂהלע אוהבת ומעריכה את התלמיד-החכם ומעריצה את בעל הצדקה. את הראשון בעבור חכמתו, ואת בעל הצדקה בעבור טוב לבו ופתיחוּתו לגבי הנצרך. בסיפור קצר ופשוט, בפתגם ואמירה נבונה, אַ וואָרט און אַ ווערטל, מבטלים את מוּעֶקֶת היום-יום, את הטראומה המאיימת. כאָטש הימלען בלײַענע פֿאַרשטעלן בלויע טעג – כשאת אור היום מאפילים שמי העננה, בעת הריגות ושואה במהלך תולדותינו.

רשומה אצלי בארכיון אַ מעשׂהלע מפי דייר של מעון לזקנים ותשושי נפש, ניצולי השואה, בעיר חיפה: שתי נשים משם עלו אל אחוזת הקבר בגני הנדיב שבזכרון יעקב, שם טמונים הברון רוטשילד ורעייתו.

בשנת 1954 הובאו לקבורה בישראל הברונית עדה והברון בנימין אדמונד דה רוטשילד ונטמנו בטקס ממלכתי. הברון ביקש להיטמן במושבה זכרון יעקב המנציחה את שם אביו.

הכול מסביב בוהק, פורח. צמחייה עשירה, רבגוֹנית, גן דקלים וגם ורדים, שקט, שלווה וקרירות נעימה. אומרת אישה לרעותה כשהיא מצביעה על חלקת הקבר:

– את רואה, אַז מען לעבט דערלעבט מען… כשחיים ומתגברים על הכול, משיגים מה שרוצים.

האמירה העממית הנ"ל מתכוונת במקורהּ לגמוּל המגיע לאדם עוד בחייו ולא אחרי מותו. הגברת המבוגרת התכוונה שסוף הכבוד לבוא, אך הפתגם מתכוון בימי חייו של אדם ולא אחרי מותו. אצל ניצולת השואה טושטשו התחומים בערפִלי הגותהּ בגילה המתקדם, וזהו המשפט או צירוף המילים שנדרש לה לשם המחשת רגשותיה.

ספר הבדיחה והחידוד של א' דרויאנוב על שלושת כרכיו שהושלמו והופיעו לראשונה בתל אביב בין השנים 1938-1935, מהווים נכס יקר בחקר הספרות העממית היהודית. דרויאנוב לא אסף את החומר במקורו היידי אלא תרגם אותו לעברית והרבה פניני לשון וחידודים שובשו ואבדו, כי לא היו מובנים בתרגום. כיום הפתקים המקוריים ביידיש שדרויאנוב אסף כחוקר הומור מצויים בארכיונו הפרטי במכון גנזים השוכן בבית אריאלה בתל אביב. אֵי-אלו צירופי לשון ביידיש נכללים בגוף הטקסט ומתורגמים בשוליו אך הם מעטים מאוד, ולנוכח השואה האיומה שפקדה את עמֵנו ומצב היידיש כיום, הרי זאת אבדה בתוכני ההומור היהודי, אבדה שניתן עדיין למלאה.

ביאליק ודרויאנוב התמסרו לכינוס אוצרות המורשת התרבותית העממית של העם היהודי, וספרו של דרויאנוב שתרגם לעברית את החומר המקורי ביידיש כולל בין היתר מעשיות על הברון רוטשילד, תקופתו וקהל דורשיו. בזכות ביאליק ודרויאנוב נכנסו אוצרות המורשת העממית לתרבות ההומור היהודי והישראלי, הישן והחדש גם יחד.

[1] "אַ קבצן אין זיבן פּאָלעס" – קבצן בשבע כנפות של בגדו  (מספר נוסחאי נפוץ בפולקלור היהודי). ביטוי המובא גם בספרו של נפתלי גראָס, מעשהלך און משלים, עמ' 143: "פֿאַרוואָס די גבֿירים האָבן אַ סך פּרנסה" (למה לגבירים יש פרנסה בשפע) ובעמוד 171: "אומזיסט זײַן זוכן" (החיפושים שלו לשווא).

[2] הצירוף "בדיל-הדל" – ראה בספרו של שמעון ברנפלד, ספר הדמעות, על גזירות ת"ח ות"ט, כרך ג' עמ' קל"ב, וכן יצחק פּערלאָוו, די מענטשן פֿון עקזאָדוס 1947, בוענאָס אײַרעס, 1949, עמ' 373: "בדיל הדל געשטעלט! נאַקעט און באָרוועס געלאָזט".

[3]  א' דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, תשכ"ג, כרך ראשון, עמ' 80, בדיחה 241.

[4] Salcia Landmann Jüdische Witze, Walter-Verlag, 1960, p. 244

5 Horacy Safrin, Przy szabasowych świecach: Humor żydowski, , נוכח נרות השבת: הומור יהודי, לודז' 1963. שם גם רשימת ספרים שהופיעו על ידי המחבר בשנים 1914- 1963.

מידע

ערך זה פורסם ב-28 בדצמבר 2016 על ידי ב-ידע עם, כללי, מחקרים.

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי האתר ולקבל עדכונים על פרסומים חדשים במייל.

יצירת קשר

YGanuz@gmail.com
%d בלוגרים אהבו את זה: