יצחק גנוז

יצחק גנוז (נולד ב-1927) הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. עורך כתב העת ידע-עם, במה לפולקלור יהודי.

השואה והדור הצעיר (דברים בערב הזיכרון לקדושי לידא)

יצחק גנוז

בתקופה האחרונה נוהגים אנשי הגות והיסטוריונים להציג את שני העשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם השנייה כתקופת ההדחקה של השואה בתודעה הישראלית.

בתקופה זו לא הייתה השואה אלא רכיב שולי בגיבוש הזהות הישראלית.היא לא הייתה מוקד של דיון ציבורי.היא לא הופנמה אל מערכת החינוך.אנשים לא רצו לשמוע על השואה.המאבק להקמת המדינה ואחר כך מלחמת העצמאות דחקו הצידה את הלם השואה והשפעתו.במדינה היהודית שקמה לא היה מקום לגילויים של חולשה והשפלה. יש היסטוריונים שהתייחסו בהבנה לתופעה זו,ומצאו לה הצדקות והסברים,אחרים התייחסו אליה בחמת זעם.

אך ברור הוא מכל ספק, מלחמת העצמאות ,תקופת השיקום שאחריה העלייה ההמונית-תהליכים מהפכניים אלה ינקו את האנרגיה הנפשית של וותיקים וחדשים כאחד. האיפוק בביטוי האבל לא חל אז רק על קורבנות השואה אלא גם על ששת אלפים הבנים שנהרגו במלחמת העצמאות. הכל היו עסוקים בדברים קונסטרוקטיביים.כוחות הנפש גויסו לטובת שיקום החיים ובניית העתיד. דאגה לעבודה,לדירה,להפטר מהבדידות. להקים משפחה מחדש ועל יסודות איתנים.

סופרים ומשוררים נרתעו מלעצב את חווית השואה במדיום המילולי מתוך הכרה במגבלות המבע של המילה ובגמישותה. כי הרי מה שקרה אז ושמה ,דלה הלשון האנושית להביע ולתאר.

הסיפורים משם,הכתב העברי מתקשה לשאתם. הם מחליאים את ההיסטוריה וכל מה שנעשה נכתב ונבנה בטרם אותה תקופת אימים,עלינו לראות דרך הפריזמה של אותה תקופה חשובה עצמה,בין נרצה בכך או לא נרצה.

בשנים האחרונות אנו עדים להתענינות גדולה והולכת בנושא השואה, הן בעולם והן בישראל.בתי ספר,בתי אולפנה,אוניברסיטאות,הקימו ומקיימים מחלקות ומכונים לחקר התקופה,בתנופה ובקצב שלא ידענו אותם קודם לכן. אמצעי התקשורת,הטלויזיה והעיתונות מביאים לכל בית קטעי תיעוד,פרקי זיכרונות.

הדור הצעיר של שנות החמישים והשישים שלא באשמתו,היו לו קשיים רגשיים ואידאים מיוחדים להבין את עומקה ומרכיביה של הטרגדיה, שאולי לא תפס את מלוא המשמעות של האסון שהתרחש על העם היהודי באירופה,או שתפס את זה לא נכון בראי התקופה של אז. אוזנו  עתה קשבת יותר, מפוכחת יותר.הוא מתעניין, חוקר ומאזין לאותה גורליות יהודית שאין דומה לה.

שוליות השואה בתודעה הישראלית חלף עבר,יש שרואים במשפט אייכמן את האירוע שגרם לכך,אחרים מצביעים על תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים כעל נקודת המיפנה.יש המעריכים שמלחמת יום כיפור הייתה מוקד השינוי בחוויה הקולקטיבית של חרדה שעברה על ישראל הצעירה.

מצבים של חוסר ישע, אין מוצא,נתפסו עתה כאפשריים גם במדינת היהודים.אחוות הגורל היהודי,היכולת להזדהות עם העם היהודי המושמד,חדלו להיות אמירות בעלמא, והיו לחלק מן החוויה הישראלית.

אך השנים החולפות בכוחן להשכיח את המאורעות ההם,את ההלם והזוועה, ומתפקידנו להנציחם בטרם תשלוט בנו יד השיכחה.

להותיר עדות לאות ולזיכרון על הקטקליזם שהתרחש נוכח עינינו. משל לאותה אמא שדחפה את ילדה החוצה מתוך הרכבת הדוהרת אלי המוות:ברח ילדי,שיישאר לנו מי שיספר..

הספרות שלנו שלאחר שנות השואה כוללת מאות ספרי זיכרון ופנקסי קהילות-ומספרם עודנו הולך וגדל.הוא כבר הגיע לממדים,שקשה למצוא להם דוגמא בתולדות תרבותנו,וזאת למרות שגם בתקופות עברו ידענו משברים היסטוריים,שגרמו לתגובות רוחניות עמוקות ולמבע ספרותי רב חשיבות.(ועיין בספרי הכוניקות:"שבט יהודה","עמק הבכא", "יון מצולה", ואחרים.)המפעל רב המדות של ספרי זיכרון שהופיעו בעיקר בישראל-ואשר נועדו לשמש מצבות לקהילות ישראל שנמחקו,ולחיים היהודיים שפעמו בהן בעוז- הוא,ללא ספק, ביטוי לאותו דחף פנימי לרשום לדורי דורות את אשר עבר עלינו בשנות החורבן.הדחף הזה הורגש בימים ההם בעוצמה כזו שאפשר להשוותו לרצון הצלת חיים.כי יש בנטיה זו ביטוי מובהק ליצר החיים היהודי,לעקשנותה של אומה- להמשכיות הגזע.

מרבית ספרי הזיכרון הללו הם פרי עבודה קולקטיבית של אנשים בני סביבה אחת,לספרים אלה,לאוטוביוגרפיות זיכרונות והקלטות,ערך לאומי כללי,והם מהווים תרומה חשובה להכרת אותה טרגדיה היסטורית. בלעדי המקורות הללו היה  נאבד לעולמים זיכרם של קהילות רבות שעל אודותיהן אין כל תעודות רשמיות שיספרו קורותיהן,על ההווי שלהן,על מאבקן לחיים ועל היקף חורבנן.

ספר לידא הופיע בשנת 1970 ובערך גם באותה תקופה גם ספרי הזיכרון של הערים והעיירות באיזור,רובם מהיוזמים, מהכותבים והעוסקים בהוצאת ספר זה ,מנוחתם עדן,הם אינם כבר איתנו,אך פועלם לפנינו,בבתינו,בספריות מובחרות של בתי הוראה בארץ ובעולם.

אנו עדים עתה ובסיפוק רב שלאלה הראשונים קמו ממשיכים בני הדור הצעיר שנולדו,התחנכו,גדלו כאן בארץ, וכוחם רב בהתעניינות,במחקר,בתיעוד ובעשייה.בתוך קבוצה זו כמניין צעירים שביקרו כבר בלידא ובאיזור על קברי הקדושים.

אנשינו נדרשים לרשום זכרונותיהם למלא את דפי הזיכרון של יד ושם בפרטים על משפחותיהם, ידידים שבניהם שניספו ולא נשאר להם קרוב וגואל.כי לא יתואר חקר ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים מבלי לחשוף את השפע העצום של פרטי חיים ועובדות הכוללות בטקסטים של כתבי הזיכרונות,המהות הפנימית המתגלה בהם במין אחידות מפליאה. כי זיכרון זה חיים,זה קיום המתח בין החורבן הנורא לבין פעמי הגאולה.

כי אחד הוא העם מאז ועתה,מפה ומשם.היטיב לבטא את זה אורי צבי גרינברג:כל הנחלים הולכים אל הים,וכל הדמים מן העם אל העם שמזה לו הכותל ומזה לו הים.מעבר מהם הניכר,העולם.

מידע

ערך זה פורסם ב-10 בינואר 2017 על ידי ב-השואה, כללי, מאמרים.

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי האתר ולקבל עדכונים על פרסומים חדשים במייל.

יצירת קשר

YGanuz@gmail.com
%d בלוגרים אהבו את זה: