יצחק גנוז

יצחק גנוז (נולד ב-1927) הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. עורך כתב העת ידע-עם, במה לפולקלור יהודי.

חיה וינברג מבית גנוזוביץ' / יצחק גנוז

קורות חיים

האדם הוא כספר טוב. כשפותחים אותו הרי מתגלה לנו עולם ומלואו. על אחת כמה אחותי חיה ז"ל, על אופיה הנעלה, אישיותה, יחסה לאנשים, לקרוב ולרחוק.

אחותי חיה היקרה נולדה בשנת 1925 ואני שנתיים אחריה. אחות בכירה היא גם מדריכה ומורה לילדים שנולדו במשפחה. מסורה, מייעצת ומורת דרך. כך היא חרוטה בזכרוני כבר מתוקפת הילדות המוקדמת.

הבתים באיזור, בתי עץ גמודים. גגותיהם רעפי עץ משחירים. חצר, גינה וסמוך להם נהר. לבל נטעה, נחל שמימיו זורמים כל השנה ועם בוא האביב והפשרת השלגים מימיו מציפים את החופים.

דגנו דגי רקק. בקבוצת הילדים, ילדי השכנים גם ילדים פולנים. משחקים במחבואים, "תפוס אותי", "קלאס". חיה דומיננטית וישרת דרך גם במשחק. שומרת על החוקיות. שולטת בלשון יידיש, שפת הבית והרחוב. אך גם בלשון הפולנית אותה ידעה על בוריה. העברית הגיעה לאחר מכן, בכיתות הראשונות של בית הספר.

אבא היה מורה ומחנך טוב. היינו שלושה ילדים בבית. ידע להעניק לנו הרבה מזמנו. נולד בעיירה זשטל הסמוכה, עיירתו של החפץ חיים זצ"ל. בבחרותו למד אבי בישיבת הרב ריינס בלידא. וכאן, בעיר זו הכיר את אימנו יהודית מבית חיה ואליהו ברעם. כאן התחתנו והקימו את ביתם.

ראשית לימודיה של חיה בבית ספר "תרבות". בית ספר שלשון ההוראה בו עברית אך גם אי אלה מקצועות בפולנית.

חיה מצטיינת בלימודיה בכל המקצועות. ילדה חברתית. חברותיה מגיעות אלינו הביתה והיא גם עוזרת להן בלימודים. באות בהתמדה כך שאני עד היום זוכר את שמותיהן, את מראהן ואופיין. לכאבנו הרב כולן הושמדו בשואה עם משפחותיהן. לא נשאר שריד ופליט.

בעת ביקורי במעלה החמישה, כשבעים שנה לאחר המאורע שאני עומד לציין כאן, נזכרתי בפרט מאלף. כידוע שם נמצא האתר ועליו אבן זיכרון, ציון להירצחם של חמישה חלוצים בידי פורעים ערביים בשנת 1938 בעת סלילת שבילים ודרך. על שמם גם שם הישוב מעלה החמישה.

בבית הספר "תרבות" העברי, הציוני, למדנו ונשמנו את הנעשה והמתרחש בארץ, ונערכה שם אספת אבל לזכר הקורבנות.

האספה עמדה להתקיים בנוכחות ההורים והוטל אז על חיה לדקלם שיר. "שיר החמישה" שחובר על ידי המשורר דוד שמעוני. היא צריכה הייתה תוך ימים ספורים ללמוד אותו בעל פה. מוריה הטילו את זה עליה. מיד עם בואה מבית הספר היא התחילה לשנן את השיר עד כדי כך שקטעים ממנו נקלטו בזיכרוני עד היום:

"ויצחק, ואריה ומשה ואהרון ויהושע…
נפלו מבלי נוע.
על מזבח הצורים,
על אחד ההרים, 
בארץ המוריה."

ואכן היא עמדה בכבוד וביכולת רבה בדיקלום של השיר, וזה בפני קהל גדול שהתאסף באולם בית הספר.

עם גמר בית הספר היסודי והיא בת שלוש עשרה מתכננים ההורים להפנותה לבית ספר תיכון. אך כאן מתעוררת בעיה. בעירנו אין בית ספר תיכון יהודי. לפני שנים הייתה גימנסיה עברית שעקב קשיים כספיים לא החזיקה מעמד.

לרוב נאלצו מסיימי בתי ספר יהודיים להמשיך בגימנסיות הממשלתיות הפולניות, אם אומנם קיבלו אותם. ראשית כל, בגלל היותם יהודים ושנית שקלטו שם רק את בני העשירים. חיה ניגשה למבחני הכניסה אותם עברה בהצטיינות ונתקבלה לגימנסיה למרות שני המחסומים שניצבו בדרכה.

מלחמת העולם השנייה פורצת. הסוביטים כובשים את עירנו לידא ואבא נאסר על ידם. עקבותיו נעלמו מייד כשנלקח מביתו באמצע הלילה ל"פול טשאסיקה" לחצי שעה בלבד, כדברי אנשי הנ.ק.ב.ד. שבאו לעוצרו.

הלימודים נפסקים עבורנו הילדים. אנו, שלושה ילדים עוזרים לאמא להתגבר על היתמות והתנאים הכלכלים הקשים לתוכם הוטלנו.

באפריל שנת 1940, מספר ימים לפני חג הפסח, בליל שבת, מתדפקים אנשי הא.נק.ב.ד. על דלת ביתנו ועוקרים אותנו משם במסע ארוך, קשה ומייגע. ברכבת מסע נעולה מעבירים אותנו לארץ גזירה, לכבר נידח במערב סיביר. כאן החלו נתיבי יסורינו בקור, רעב, עבודה מפרכת ביערות ובניית מסילת ברזל החוצה את ערבות קזחסטן. אך זה פרק ארוך ונפרד.

לאחר גמר מלחמת העולם באביב שנת 1946 מאפשרים לפליטי פולין בברית המועצות לחזור לבתיהם. אך קרובינו נרצחו כולם בשואה והעיר שרופה באש.

שאיפתנו ומטרתנו מאז אני זוכר את עצמי הן להגיע לארץ ישראל. אנו מוסעים מערבות סיביר לפולין, לעיר שצצין, שם הולך ומוקם ריכוז יהודי.

עם גמר המלחמה נוהרים פליטי החורבן האיום מכל חבלי אירופה ההרוסה אל האזור האמריקאי בגרמניה, כשבליבם פועמת התקווה הגדולה להגיע אל חוף מבטחים אל ארץ ישראל.

הם באים מהגטאות, ממחנות הריכוז, מהיערות ומערבות רוסיה הרחוקה. ביניהם ילדים ונוער, בודדים שנותרו מערים ועיירות ישראל. ממשפחות גדולות ומסועפות. כאן, במחנות העקורים הולכים, מוקמים ומתגבשים בתי ילדים, חוליות רבי משמעות ועוצמה בתוך המאגר האנושי של שארית הפליטה, שלימים הופך למנוף מדיני במאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

חיה היא מדריכה ומורה של קבוצת ילדים. השפה העברית שגורה בפיה עוד מבית אבא, והיא בקיאה בלימודי היהדות. דמות המדריכה בימים ההם, היא האמא של קבוצת ילדים ונוער. דואגת לכל צרכיהם ומחסורם. שומרת עליהם בדרכי העפלה, הנדודים וחציית הגבולות.

חיה עושה את דרכה לארץ במרתפיה ועל סיפונה של ספינת אקסודוס. עוברת את כל שלבי נדודיה, מאבקיה ומלחמותיה, מחופי צרפת אל חופי הארץ ומחופי הארץ בחזרה לחופי צרפת, ומשם הלאה אל נמל המבורג שבגרמניה. היא מגלמת באישיותה את המורה והמדריכה. את דמות בית ישראל המסורה ליעדי שליחותה לאורח חייה. עושה את תפקידה באמונה בלהט ובצניעות. בשישים ריבוא קבין של טוב לב. ומעל לכל, שופעת האהבה רבה לחניכיה ולכל הסובבים אותה. כל זה בהתנדבות ולא על מנת לקבל פרס. קווי אופי נעלים טבועים באופיה לכל אורך חייה ובכל המצבים.

ביניהם לא להעמיס את עצמה על אחרים – בלט בתכונותיה העילאיות. לא להטריד אפילו את הקרובים לה ביותר.

חניכותיה וחניכיה מזכירים אותה בהערצה גם עתה, במרחק של שישים שנה מאותה תקופה ומאותם אירועים.

על עבודה ותפקידיה באותה עת ניתן ללמוד ממכתב ששלחה לי מבית הנוער בבייריש גמיין כשאני בסמינריון בעיר מינכברג בגרמניה. הסמינריון הוא בהדרכתם של שליחי התנועה הציונית מארץ ישראל בדרכם לקונגרס הציוני בבזל.

המכתב נשלח בחודש ינואר 1947. להלן קטעים כלשונם:

"את מכתבך קיבלנו. תסלח שהתשובה שלי באיחור קטן. אגלה לך את כל הסיבות.

היום ט"ו בשבט וכמה ימים לפני מוכרחה הייתי להכין את הקבוצה להצגה. ובאמת היה די יפה. התוכן דלקמן:

פועלים יושבים ועובדים. שמואל, שלמה לוברט, ישראל שלנו, היו נפחים. ישראל ברסלר ואברהם לוברט היו סנדלרים, ומהבחורות: בלומה, יפה ומלכה היו חייטות. זוכמן היה יהודי. תמרה וחיה דיקלמו שירים.

ובכן, כולם עובדים. פותחים בשיר "מי יצילנו מרעב". נכנס פתאום הבחור. השיר: "קומו אחים.. קומו נא במהרה." אני בעצמי, תוך עשרה רגעים חיברתי את המחזה הקטן. הכינותי אותם והיה די יפה…

אתמול היה אצלנו שליח מהארץ. בשיעורי בכיתה ד'. אני הייתי שואלת אותם והם היו עונים כמעט על הכל. בכלל כפי שידוע לך כיתה ד' שלהם היא מצוינת."

חיה אצה לעזור לכל נצרך בגלוי ובסתר. שוקלת מילים ומעשים כדי לא להעליב, לא לפגוע. ידעה לשמור על קשר הדוק עם קרובי משפחה, ידידים, שכנים ומכרים – רחוקים וקרובים גם יחד והקימה משפחה לתפארת.

שופעת ידידות רבה, מסירות אין קץ, פתיחות לזולת. חיוך מלבב על פניה המרבה נכסי נשמה.

חיה נפטרה בלג' בעומר שנת תשנ"ו 1996 הייתה בת שבעים ואחת.

אלה דבריה של גיסתה נאמנה ז"ל על קברה של חיה ז"ל: 

"זאת היא המורשת שהעבירה חיה לבני משפחתה:
מסירות נפש עד אין קץ לכל הסובבים אותה.
דוגמא אישית ביושר, מוסר ודרך ארץ.
לראות את הטוב באדם ולכבד את הזולת.
לשאוף לשלמות ומצוינות.
וציוותה את בניה ובני ביתה אחריה לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט."

יצחק גנוז,
רמת גן

מידע

ערך זה פורסם ב-7 בינואר 2018 מאת ב-משפחה ותויגה ב-, .

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי האתר ולקבל עדכונים על פרסומים חדשים במייל.

יצירת קשר

YGanuz@gmail.com
<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: