יצחק גנוז

יצחק גנוז (נולד ב-1927) הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. עורך כתב העת ידע-עם, במה לפולקלור יהודי.

ביקורת מאת משה גנן על הספר נכח ארץ ומלואה

דר' יצחק גנוז: נֹכַח אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ – שירים. הוצאת אלומות, 2009

ד"ר יצחק גנוז

על המשורר: נולד בעיר לידא, (כיום בבלארוס). הוא למד בבית ספר "תרבות". אביו נאסר על-ידי הנ.ק.וו.ד. בשל פעילות ציונית ומאז נעלמו עקבותיו. אמו ושלושת ילדיה הוגלו לסיביר, שם עבדו בכריתת יערות ובניית מסילות ברזל. לאחר מלחמת העולם השנייה עברה המשפחה לפולין. גנוז ארגן והדריך קבוצת ילדים ונוער גדולה, ניצולי שואה, ואיתה המשיך דרכה לארץ-ישראל על סיפון האניה" אקסודוס" ("יציאת אירופה תשז). עם הגעת הספינה לחופי הארץ הועבר, יחד עם בני משפחתו וקבוצת הנוער לספינת גירוש והוחזר לגרמניה, להמבורג. ב-1948 עלה ארצה עם קבוצת נוער מתנדב במסגרת גח"ל[[גיוס חוץ-לארץ] בספינה "טטי", והשתתף במלחמת השחרור.

יצחק גנוז למד ספרות עברית והיסטוריה של עם-ישראל באוניברסיטת בר-אילן, ולימד לשון וספרות יידיש באוניברסיטה זו ובמכללת לוינסקי. מאז 1954 מפרסם גנוז סיפורים, שירים, מחקרי פולקלור ומאמרי ביקורת בכתבי עת שונים. בשנים 1976 ו עד היום הוא עורך את כתב העת "ידע עם", במה לפולקלור יהודי של המרכז הארצי של חוקרי הפולקלור היהודי. כמו כן ערך שלושה ספרי זיכרון לקהילות יהודיות במזרח אירופה שהושמדו בשואה. ביבליוגרפיה של כתביו פורסמה בכרך כ"ח-כ"ט של "ידע עם" (תשס"ד 2003).

יצחק גנוז הוא חבר באגודת .הסופרים העברים ובאיגוד העולמי למדעי היהדות.

הוא זכה בפרס "עמינח" לשירה לשנת 2005 .

ספר שיריו של דר' יצחק גנוז – נֹכַח אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ .

לספרו של דר' יצחק גנוז ( י"ג להלן) ריח השדות: כנאמר: "במקום שהיה גינתנו/ …זירי שעועית השתלשלו כלפי מטה על חבל דק: …אבי חפר גומות לשתילי עגבניות…שיאדימו …[אני זוכר את] חריקת הדלת, פשפש הימים הרחוקים…ואני, המראה נחרת בי…

זה ספר מולדת – נכון לומר, שתי מולדות, שנפש המשורר בשתיהן אחוזה. האחת היא המולדת שם: השדות הפורחים של ערי הגולה, לבוב, אוקראינה, בילארוס , ערי פולין, שבאחת מהן, בלידא, י"ג נולד, ועל שפתיו שפתינו העתיקה, היידיש. ויש בספר גם שירים ביידיש, במלואם או לפחות בחלקם, וזכרי-לשון של שפה זו, אליהם עוד נשוב. (מתוך כ-40 שירים שבספר 5 נושאים כותרות באידיש – שהם 12.5%). אך בספר גם זכרי לשון – שמות ומלים בפולנית ובאידית בערבוביה:: "טשטא טאקויה"? (עמ' 5: אין פירושו בטקסט ניתן): משחק המתכנה בשיר בשמו הלועזי" "נאשה-מא-וואשה": חלק לבוש בשם "פאטשיילה": (עמ' 7 ועוד)."מישוגענער" (עמ' 12): שמות באידיש, כאמור: "קוּנֶה-רִיבֶה" "זשלדוק" (מילה עם פונמה פולנית) "ויטק", עמ' 11, אם כי כבר עם השם העברי – אביגדור – לידו: – ומקרי לעז אלה הם רק מהשירים הראשונים שבספר.

יש שהמשורר מתרגם שיר שכתב ומופיע בספר בעברית לאידית, למען הקוראים בלשון האידית בלבד.

השירים בספר באידיש מעידים על דבקות המשורר בלשון הילדות, בגרסא דינקותא, עד אין יכולת להיפרד. מה מתוקה היא הלשון על שפתי המשורר! אין הוא יכול עוד לומר לה די, הישארי במולדתך, ארצות פולין, שכאן, בארצנו, נפרדנו ממך ושפתנו חדשה היא. וזאת על אף נימי נפשו המתעראים בשפתו השנייה, היא העברית. הבית, בו המשורר נולד ובו גדל והתחנך ממלא בספר שירים רבים על הזיכרונות שהוא מעורר, על מתיקותם, – והם הם שורש נשמתו, בהם י"ג קשור בכל נימי נפשו, עד אין יכולת להיפרד.

פולין זו היא ארץ שהייתה ידועה באוכלוסייתה היהודית הענפה. אוכלוסיה זו, שהייתה בעיקרה אדוקה שפתה הלאומית והזדהותה הפנימית הייתה עם השפה האידית, זו השפה הגרמנית של ימי הביניים, ששירי י"ג מלאים בה. יש כאן הכרזה על תרבות לאומית אליה המשורר משתייך, ומבקש להמשיך להשתייך, וזאת על אף השורשים החדשים שאדם שעלה לארץ והזדהה עם המתערה בה מצמיח.

היידיש נולד על ברכי אוכלוסיה יהודית סוגדת למצוות, דתייה ביסודה, כבולת מסורת. גם אלה משאירים אחריהם עקבות שזיכרונם מעורר בלב תחושות מתיקות: (עמ' 49): "ארבע כנפות תפרה לי אמי/ עת שלחתני ללמוד אותיות עבריות". במסורת ארבע כנפות שזורים חיי האומה, שזורים זה אחר זה דור אחר דור. ("…השחילה ציציות בארבעת עבריו…יונקים מלשד הדורות").

זהו הבית שאבד, שהתרוקן מיושביו שאבדו, ומהרוח המהלך בו: אותה יפעה בה הבית היה אפוף, "הנרות שהודלקו בשבת, לחשי הברכות" – אינם עוד, (עמ' 47: הנרות לא הודלקו בחללו של הבית / והשבת נותרה יתומה עניה"). "זמירות הדהדו כאן בלילי שבתות/ ילדים שיחקו כאן בשלג, בגשם…": השירים אפופים בחווית אותם ימים, רוח מהימנה, ומבכים את החלל הנותר בבית הַמְּשׁוֹמֵם עתה בעטים של הצוררים, באין יושב. ("אבני המרצפת מחודדות, מעוקמות"…דומעות, קודרות, עטופות עשב פרא/…" זהו הרחוב הדומם, אלה סמטאות ילדותו השרופה ( עמ' 51) של המשורר.

אך המולדת השנייה היא זו הנבחרת, כמובן, היא ארץ ישראל אליה המשורר עלה בנעוריו עוד בראש קבוצת נערים, על סיפון אונית אקסודוס. ("…על סיפונה של אקסודוס/הנפנו דגל…משחתות הארמדה קרבו לספינה…רעמו: השער סגור"…וגו'. "הדגל", עמ' 41. ומה כוחו של השיר להנציח את תצלומי הרגע…). חוויות העלייה תופסות אמנם מקום רב מחוויות החיים בארץ בשירים אלה, – צא ולמד מכאן את עוצם החוויה ההיא.

אלה הדמויות המאכלסות את הספר –אביו, שהמשטרה הפוליטית הרוסית ה-נ.ק.ו.ד. – לקחתו "לחצי שעה" והוא לא שב אל חיק משפחתו עולמית: אמו, שגורשה עם שלשת ילדיה לסיביר, ונרתמה, בכפור ובשלג, לעבודת האדמה הקפואה שם: חבריו הטובים, ויטק, אריה לייבלה רודי, "תלמיד כיתתנו", ( עמ' 14), ועוד. המשורר נזכר באירועי העבר – בחנות הסדקית של הדודה, בדודה עצמה ש"ידעה להטליא קרעי מכנסים, מעיל ישן – להפכו לחדש" – כנשים עבריות כה רבות בכל מקום שתפרו מקרעי בדים מלשעבר "בגדים חדשים". והמשורר נזכר באותם ימים שהם בולטים בזיכרונו, תחרות ספורט, כדורגל, בחורים יהודים מתעמלים, וכל אחד מהם הוא "גבור…חשוף ראש וחזה" – ועוד.

המולדת הראשונה, על תרבותה העברית – היהודית, על הריאליה והחיים שבה, על שפתה, האידיש: רחובותיה וגניה: המשפחה, האב, האם, קרובי המשפחה: חברי ילדות: החורבן והאובדן: העלייה והחיים בארץ – אלה הם הפרמטרים הקובעים את מסגרות תמונת העולם אפופת הפטריוטיות העברית של המשורר. ואולי נוכל לומר, במעין סיכום: המייחד ומאפיין אותו הוא אהבת המולדת – ( הישנה והחדשה).

הספר מלווה תמונות משפחה.

פורסם במקור: http://blogs.bananot.co.il/240/?p=575

מידע

ערך זה פורסם ב-8 באוגוסט 2019 על ידי ב-ביקורות על כתבי יצחק גנוז, כללי.

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי האתר ולקבל עדכונים על פרסומים חדשים במייל.

יצירת קשר

YGanuz@gmail.com
%d בלוגרים אהבו את זה: